איך זה מרגיש להיות מכורה לאנורקסיה?

הרבה פעמים ניסיתי להגדיר לעצמי את מערכת היחסים שלי עם האנורקסיה שלי.

מן יחסי גומלין שכאלה שצד אחד תמיד זוכה להיות עם ידו על העליונה,

ואיכשהו זה אף פעם לא הצד שלי.

בכל הקשור לתחרות שלי עם האנורקסיה שלי היא תמיד מנצחת אותי.

תמיד נמצאת צעד אחד לפניי, תמיד יודעת איך לתמרן אותי ולהוביל אותי ישירות לידיים שלה.

נותנת לי מעט חבל, תחושה של בריאות טהורה וישר מושכת אותי חזרה בכל הכח. 

מעניקה לי את המחשבה שאולי אני יכולה להתנגד לה ואז כאילו צוחקת לי בפנים ומראה לי עד כמה הכח שלי מולה הוא כלום ושום דבר.

אני מכורה לאנורקסיה שלי.

מכורה אליה עד כדי כך שאני מוכנה לוותר על הכל בשבילה.

באמת. על הכל.

מוכנה לוותר על המשפחה. על ההישגים. על הציונים. על החברים.

מוכנה (תרתי משמע) לוותר על החיים למענה.

אבל כשהיא רדומה אצלי יש בי לרגע תחושת ניצחון.

לכמה דקות אני מרגישה כאילו אחרי מלחמה שנמשכת מעל ל- 17 שנים סוף סוף ניצחתי.

ותחושת הניצחון הזו מחזיקה דקות שלמות, מעלה לי חיוך על השפתיים.

מביאה איתה ניחוחות של תקווה.

והשניות עוברות.

והדקות נגמרות.

ותחושת הניצחון מתחלפת בתחושות של שנאה וכישלון.

אחרי כל כך הרבה שנים?

אני מוותרת על האפשרות להיות הרזה מכולן?!

איזה מן ניצחון זה?

והגרון נחנק.

ובא לי לצרוח.

ובחלומות אני מדמיינת איך אני לוקחת מזרק ענק, תוקעת לעצמי היישר בבטן ושואבת בשנייה את כל המשקל המיותר.

את הרי השומן הלבנים שדבקו בי עם השנים.

והחלומות לאט לאט עוזבים את הלילה ומגיעים גם באמצע היום.

ותחושת המחנק לא נעלמת. רק מתעצמת ומתעצמת.

ויש רגעים שאני מרגישה שאם לא אעשה משהו מיד אני פשוט אתפוצץ.

והגוף בוגד בי.

תופח משנייה לשנייה.

גם אם לא הכנסתי כלום לפה.

כאילו מזכיר לי שאני עדיין לא במשקל שרציתי להיות.

וכל התחושות הטובות נשכחו שם מאחור. נראות לי רחוקות מתמיד.

ואני שוב חושבת לעצמי.

אעשה הכל כדי להעלים את התחושות האלה!

בסדר. ניצחת אותי.

רק תגידי מה אני צריכה לעשות כדי להרגיש טוב שוב.

בבקשה.

רק תגידי ואעשה.

והיא, מנצלת את רגעי חולשתי.

משכנעת אותי שהרגעים היחידים בהם הרגשתי טוב אי פעם זה כשוויתרתי על השליטה ונתתי לה לשלוט בי.

ואני, כמו ילדה קטנה שרק כמהה לאהבה וחיבוק,

נופלת לידייה מבלי היסוס.

על הכל אוותר למענך.

על המשפחה. על ההישגים. על הציונים. על החברים.

מוכנה אפילו לוותר על החיים.

והיא חוככת ידיה בהנאה צרופה למראה גופי המתפתל.

מזכירה לי שיש רק צד אחד מנצח ביחסי הגומלין שלנו.

וזה לעולם לא יהיה הצד שלי.

אז נפלתי לחיכה, 

ואני נהנית מימי החסד הראשונים של אהבתה.

מעניין מתי יגיעו הימים בהם אתחנן שוב שתלך ממני 

ואגיע לשלב הבא במעגל הקסמים שבו אני שבויה כבר יותר מידי שנים.