הכול בסדר חוץ מ

הכול בסדר חוץ מ

את ראש השנה חגגתי על כיסא גלגלים. בסוכות ויתרתי עליו לטובת הליכון  וכעת אני הולכת באופן עצמאי, אפילו הליכות ממושכות, כולל עליה וירידה במדרגות.

אני מספרת לכולם  שמצבי משתפר מיום ליום. וזה נכון. כל יום אני מעזה לעשות משהו חדש  ומצליחה, לדוגמא ירידה במדרגות בדילוג. אולם יש פעולות שעדיין איני מסוגלת לבצען, חלקן מוכרות מבדיקות נוירולוגיות, כמולעמוד על רגל אחת לאורך זמן או   ללכת עקב בצד אגודל, אך למזלי אינן שימושיות בחיי היום יום. לעומתן יש פעולות שאיני יכולה לבצע ומפריעות לתפקודי היומי, כמו לרוץ, כך אני מפספסת לא מעט אוטובוסים.    

אבל מה שמפריע לי יותר מכל הוא תחושות הנימול, השריפה והזרמים ברגליים שלפעמים מתלווים אליהם גם כאבי  גב. תחושות אלו  מופיעות  אחרי ישיבה, שכיבה או עמידה ממושכת. אני חשה זרמים מכאיבים ומשתקים ברגל ימין   שעוברים לרגל שמאל   מתפשטים   עד הגב התחתון וגורמים לי להתפתל מכאב. כשזה קורה עלי  לעמוד  מלכת במשך מספר שניות.

רגעי שיתוק זמניים האלה  מופיעים פעמים רבות ביום,  כשאני בבית אינני חוששת מפניהם, אך בכל פעם שאני נוסעת בתחבורה  ציבורית עלי לחשב היטב את צעדי כך שרגלי לא יירדמו בעת ירידה מהאוטובוס או מהרכבת.  

אני מחכה לרגע שבו התחושות הללו ייעלמו ומנסה להתרגל להפתעות  שצופן לי גופי.  עד אז אמשיך  לספר למי שמתעניין בשלומי שהכול בסדר למעט  ההרדמות התכופה של רגליי, בתקווה שבעיית חוסר התחושה אכן תהפוך לבעיה שולית, כפי  שאני מתארת, ואף תעלם כליל.