אלו לא מילים של תקווה
האמת שאנחנו בוחרים להסתיר מעצמנו, היא לעיתים האכזרית ביותר, לפעמים אני מת מפחד, מת מפחד בעודי בחיים, תוהה מתי איבדתי את עצמי והיכן.
השבוע ציינתי שנה נוספת, שנה נוספת בעודי בחיים, אחרים מכנים זאת חגיגות יום ההולדת, אך אצלי לא היו חגיגות, הם פינו את מקומם לתחושת הפחד הבלתי נסבלת, האימה, העצב וחוסר היכולת לתקן את המצב.
אני לא יכול שלא לתהות, ולשאול את עצמי במה בעצם אני נאחז, הדרך נראת ארוכה מתמיד, התקווה נמוגה וחוף המבטחים מזמן כבר אינו באופק.
השקר שבעתיד הכל יהיה בסדר, הוא סיפור שאנחנו מספרים לעצמנו, אך האמת היא שמרגע שנשאבנו לתהום הזו לא ניתן לעזוב לעולם, אנו כאן אסירים המרצים עונש על פשע שמועלם לא ביצענו.
