הרחוב הכי בודד
כאן זו לא ארץ הפלאות, הלוואי וזו הייתה, הלוואי וניסים היו מתרחשים והייתי מרגיש אחרת, החושך כבד, כבד מבכדי שאוכל להמשיך ולראות את הדרך, איזה סוג של כאב זה, חונק, שורף וחותך אותך בו זמנית.
הלוואי ואלוהים היה מקשיב לתפילות שלי, האמונה היא הדבר היחידי שנשאר בי והיא עצמה נאכלת לאט, לאט וללא רחמים.
זה לא צל גדול, זו אפלה שבולעת את הכל, זה אני נגד עצמי, כך או כך אפשר רק להפסיד, יש מי שאמר שהמציאות עולה על כל דמיון, אך האמת היא שהאשליה והדמיון מחסלים כל סיכוי למציאות.
המשימה הייתה לחפש את העולם הרגיל, השקט בו כולם מתנהלים, עולם בו אפשר לשרוד, זוהי תקווה שעפה לחלל, אני כבר לא יודע מה קורה לי , היכן היו, נעלמו כל אלו שהייתי לצידם, בדיוק ברגעים האלה שאני צריך אותם יותר מכל.
אני צועד לבד, בודד, בחלל החשוך, המפחיד והכואב ביותר, אני מתבייש, הכח נגמר וכעת אני על הברכיים, מנסה להתקדם, אני מרגיש שאני לא מצליח לשרוד, המחנק בגרון הופך לדמעות, הפחד ממחר, הפחד מהחיים.
אילו רק יכולתי הייתי שוכח את הכל, רציתי שמישהו יעמוד לצידי, אין לי מנוחה, רק דמעות, זוהי דרך לשום מקום, בעיה שאני לא מצליח לפתור, אני לא מצליח לתקן את עצמי, המחשבות על המוות דופקות על הדלת, אני לא יודע מתי זה ינצח, יהיה גדול יותר ממני, מתי אכנע, לא נותר בי עוד הרבה, אני יודע שניסיתי בכל דרך אפשרית שאני מכיר, שבור מוזר ולא שייך לעולם הזה, כאן ברחוב הכי בודד.
