הפסקתי לרצות לנסות לשנות

אחת מהסיבות שנרשמתי לשירות הלאומי הייתה העובדה שביומיום אין לי אף חבר. בגדול, אני מאוד לבד בחיים. אפילו שתמיד אהיה מוקף באנשים בכל מקום, אני מאוד מאוד לבד. השעות הקטנות של הלילה בהן לכולם יש מה לעשות וזה בדרך כלל לישון או לבלות משאירות אותי לבד מאוד, עם כמעט אפס אנשים לדבר איתם. וגם כשיש אנשים לדבר איתם, אין תמיד על מה. חשבתי שבשירות אולי זה ישתנה, שאכיר אנשים שאוכל לרצות לבלות איתם או להסתובב איתם. נראה שגם שם אני לא הולך למצוא אנשים מעניינים.

כל יום עובר ממש לבד, ועכשיו אני גם בסוג של הפסקה כי במקום שהייתי בו מאוד לא היו מרוצים ממני (בעיקר באשמתם), אז אני מבלה את מרבית היום בבית, בדיוק כמו שהייתי עושה לפני שהתחלתי את זה. בשביל אחרים זה אולי היה קל, להישאר בבית ולא לעשות כלום, אבל בשבילי זה הכי קשה שבעולם. מעבר ללבד ולחוסר מעש היומיומי זה פשוט הרגשה גם כאילו קצת שכחו ממני. כאילו אני לא באמת כל כך מועיל כמו שחשבתי שאוכל להיות ובגלל זה אין לי מקומות חדשים.

אני נורא רוצה סיבה ליומיום ולקום בבוקר. ובתקופה האחרונה פשוט אין את זה. אני מרגיש שאני נבלע לתוך דיכאון והתקפי חרדה שאני ממש לא רוצה ושאני נאבק בהם אבל פשוט כבר אין לי כוח. אין לי כוח להילחם בכל הלבד הזה ולנסות למצוא אנשים חדשים, אין לי כוח למצוא בת זוג לחיים כמו שהרבה זמן רציתי, אין לי כוח כבר לשנות כלום. הרי ממילא גם אם אנסה, זה לא בהכרח יעבוד וחבל. חבל על הזמן, על הטרחה, על החופש הבודד שלי שיתבזבז על הניסיון. כבר עדיף פשוט לא לעשות שום דבר יום שלם מאשר כן לשאוף למשהו, כי תמיד בסוף אני מתאכזב.

התחלתי לדלל בקשרים וירטואליים כי וירטואלי זה לא מציאותי וגם 50% אם לא יותר מהאנשים שרציתי לפגוש והכרתי באינטרנט לא היו מעוניינים לפגוש אותי בחזרה, ובשביל מה אני צריך עוד אנשים וירטואליים. יש לי בשפע מהם, זה הולך וזה בא. אני רוצה קבועים בשר ודם, כאלה שאני רואה אותם בעיניים ולא תמונה סטטית עם פילטרים. אני רוצה לשפץ ולתקן קשרים מציאותיים שהרסתי, אבל האגו מונע. אבל אני הרסתי.

אני רוצה סיבה לחיות באמת ולא סתם רק לנשום חמצן ולהתבזבז באתרי אינטרנט