רק עוד איילה וטורף בעולם של כאוס. בעולם של דם, אריות ונמרים.

שוב מוצאת את עצמי באותה סיטואציה. כנראה שאני מזמינה את זה לעצמי.

באמת בשבוע האחרון יצא לי לחשוב הרבה על כך שלא סתם כל אישה שעוברת אונס או תקיפה מינית חמורה מספרת שלא הייתה רק פעם אחת.

זה אף פעם לא נגמר בפעם אחת.

ומה הסיבה? סתם יד הגורל? סתם המקום הלא נכון עם האדם הלא נכון?

אני לא מאמינה בזה..

אני באמת חושבת שיש משהו מעבר.

אולי במהלך התקיפה הראשונה משהו בנו נאכל, נוצר בור שחור, גדול, עמוק, כזה שאפשר לשים לב אליו מקילומטרים.

והטורפים מסתכלים מרחוק, מחפשים אחר האיילות הפצועות. אלו שמסתובבות בצליעה בין שאר חברי העדר.

והם לא מרחמים.

מכווני מטרה מגיעים הם אל אותן איילות פצועות,

תוקעים בהן את שיניהם החדות, מתענגים על כל טיפת דם שנופלת ארצה.

ושנייה לפני הסוף הם משחררים את האיילה לחופשי.

חושבים שעושים עמה חסד?

או אולי עושים זאת מטעמי מצפון?

אבל האיילה חוזרת אל העדר.

ועוד פצע מדמם נוצר בה.

עוד בור שחור ועמוק.

והצליעה חמורה יותר.

היא הופכת למטרה נייחת עבור הטורף הבא.

כל כך פשוט.

הייתי בת 9.

היינו באירוע משפחתי. 

הוא הניח את ידיו על רגליי מתחת לשולחן והחל להתקרב למעלה.

הייתי בת 9.

קפאתי.

והוא דחף את אצבעותיו בחוזקה. וחייך אליי.

כשהוא הוציא אותן החוצה הוא לקח איתו את תמימותי. את האמון שלי.

פתח בור עמוק ושחור שהביא אותי לחשוב על כל מה שקרה עד אז.

לעשות חשבון נפש.

מה מותר? מה אסור?

מה נכון? מה לגיטימי?

הבלבול רק הרחיב את הבור.

הפך אותו לשחור משחור.

וכך נכנסתי לעדר האיילות. והחלתי להסתובב בצליעה.

מחכה בדריכות לטורף הבא שירצה לתקוע בי את שיניו. 

זה הגיע.

פעמיים.

הפעם האחרונה הייתה ממש לפני שבוע.

אבל הפעם קמתי מזה מאוד מהר.

שבוע של פגיעה עצמית הספיק לי.

למה?

כי כבר לא נותר כל כך מקום על גופי להותיר סימנים.

והאיילה כבר מתקדמת באיטיות על גחונה בין שאר חברות העדר.

מחכה לטורף הבא והאחרון שיגאל אותה כבר מייסוריה.

זה הכל. 

רק עוד איילה וטורף בעולם של כאוס.

בעולם של דם, אריות ונמרים.