עבד הייתי – עכשיו בן חורין

שישה חודשים עשרים ושניים ימים שאני גמול.

בתחילת הדרך שלי עם הגמילה מסיגריות נקטתי בהרבה אמצעים שיעזרו לי בגמילה. היו לי ניסיונות להפסיק לעשן בעבר אבל לצערי תמיד חזרתי לעשן. כל פעם שאתה מנסה להפסיק ובנקודה מסויימת אתה חוזר לעשן, אתה למעשה נכשל בגמילה ולא משנה כמה זמן הפסקת. זה יכול להיות חודשיים, חצי שנה, שנה וחצי או שלוש שנים, אם חזרת לעשן זה אומר שנכשלת וכל כישלון כזה מתיש אותך יותר ומרוקן את האנרגיות שלך כך שרק להחליט להפסיק לעשן שוב זאת משימה כמעט בלתי אפשרית. אז הפעם גייסתי את כל כוחותי ואת כל האנרגיות שיכולתי ואמרתי לעצמי שהפעם אני לא מפסיק לעשן – הפעם אני נגמל לחלוטין! הפעם אני הופך את עצמי ללא מעשן לעד. גייסתי את כל התובנות שצברתי מהנסיונות הקודמים והוספתי אמצעי עזר חדשים שהעיקרי שבינהם זה השיתוף. מצאתי שלדבר על הגמילה שלי מחזקת אותי ונותנת לי כוחות להתמיד בגמילה. ככל ששיתפתי יותר כך הנחישות שלי לא לעשן התחזקה. הצטרפתי לקבוצה בפייסבוק והצטרפתי פה לקהילה בכמוני. שיתפתי את תובנותיי, את חוויותיי ואת תהליך ההתמודדות שלי עם הגמילה. קיבלתי תגובות מעודדות. אנשים נעזרו בפוסטים שלי והגיבו עליהם. דיונים נפתחו והחיזוקים ההדדים גרמו לקוראים להתחיל בגמילה או להתחזק אם כבר הפסיקו לעשן. מנהלי הקהילה בכמוני ביקשו ממני להשתתף יותר ולשפוך את המילים שלי בנושא למען הקהילה וכמובן שנעתרתי. בכיף. אני אוהב לכתוב ואצבעותי קלות על המקלדת. אפשר לקרוא פה פוסטים קודמים ואת כל התגובות שלי לשיחות של אחרים. בגאווה נשאתי את התואר "מוביל קהילה", קראתי כל פוסט וכל שיחה חדשה והיה לי חשוב להגיב, לתרום, לעזור, לעודד כל אדם שמתמודד עם הגמילה הלא קלה מהסם הכי ממכר בעולם. בתוך כל זה ההתמודדות שלי עם הגמילה הולכת ונהיית קלה יותר ויותר. עם הזמן אני פחות חושב על עישון ועל סיגריה. אני כבר במקום שאני לא מבין איך עישנתי בכלל.

לאחרונה התחלתי תפקיד חדש בעבודה. תפקיד חדש, מקום חדש, אנשים חדשים, נושא חדש. השקעתי את עצמי בזה והיה לי פחות זמן להתעסק ברשתות החברתיות וב"כמוני". השיתוף וההשתתפות שלי פחתו למינימום. גם הייתי מאוד עסוק בעבודה וגם פחות הצטרכתי את האמצעי הזה לגמילה המתהווה.

לא מזמן ביקשו ממני לכתוב פוסט לקראת הפסח – פוסט שיקשר את הגמילה מעישון לפסח. משהו ניקיון הגוף כמשל לנקיון פסח, או השיחרור מסיגריות כמשל ליציאה מעבדות לחירות. פתאום היה לי קשה להביא את עצמי לזה. לא ידעתי מה ואיך לכתוב. חשבתי להתחמק, או לצאת ידי חובה בכמה משפטים בנאלים אבל פתאום הבנתי למה זה קורה לי – אני חופשי! אני כבר לא נאבק עם הגמילה ולא נזקק לכתיבה כי אני חופשי!

אז מעבדות לחירות זה מה שבאמת קרה לי. זאת לא קלישאה. הייתי עבד לסיגריה. הייתי עבדו הנרצע של הניקוטין ועכשיו יצאתי לחופשי.

שעישנתי אשתי אמרה עלי שהיית המעשן הגרוע ביותר בעולם – הייתי מעשן ומקטר על זה שאני מעשן. בניגוד לאנשים אחרים אף פעם לא הצהרתי שאני אוהב לעשן, אולי נהנתי מזה, אבל רק בגלל שכל סיגריה הקלה על הסבל שהסיגריה הקודמת השאירה בי, אבל לא באמת אהבתי לעשן ועוד יותר לא אהבתי את עצמי כמעשן. הייתי מעשן ובוכה על זה שאני לא מצליח להפסיק. הייתי מעשן ושוכב בלילה מתפלל שיקרה נס ואקום מחר לא מעשן. אבל זה לא קרה. זה לא קרה כי הייתי עבד של הסיגריה ושל הניקוטין שבה. הייתי עבד שהולך ומוציא את מיטב כספו כדי להשיג אותה. הייתי עבד שלה שלא יכול בלעדיה. אם יצאתי וחלילה שכחתי אותה בבית הייתי חוזר לקחת את החפיסה ומצית אפילו שזה גרם לי לאחר. הייתי עבד שממהר לצאת מבית הקולנוע כדי להיות בחוץ ולעשן. הייתי עבד שמזניח את העבודה כדי לצאת ולעשן. הייתי עבד שאיבד כל זיכרון לחופש שהגדיר את עצמו כמעשן שהעישון זה חלק בלתי נפרד מחייו. הייתי עבד ששנא את מעבידו בשינאה יוקדת אבל לא יכל להשתחרר ממנו. אבל לבסוף בכוחות אחרונים ובניגוד לכל סיכוי (כי כל סובבי כולל אשתי מעשנים פעילים, ראו פוסטים קודמים) הצלחתי להמלט מהמעביד והמשעבד האכזרי ביותר והיום אני חופשי!

סוף סוך אחרי 30 שנות עישון, יותר מ200,00 אלף ש"ח, מי יודע כמה שנות חיים ובריאות שאין לה כמות הצלחתי לצאת לחופשי.

אני יודע שהסיגריה לא תניח לשום עבד להשתחרר כך בקלות והיא תרדוף אותו ותנסה להחזיר אותו אליה למשך שארית חייו אבל אני על המשמר. אני לא אוותר על החופש הזה שוב לעולם. אני חופשי וכך אשאר כל חיי.

חג שמח וחג חירות לכולם!