שמנה

אין לי תמונה לפוסט הזה. למה שארצה לשמור תמונה רעה שלי? או תמונה מגעילה, נוראית? 

היום היה רע, רע מאוד. היה איזה ניצוץ תקווה וגם הוא נכבה. נשארתי בדממה כבדה ומעיקה, שהופגה במקצת על ידי הבנות, בקושי. כל מחשבה על משהו נתקלת מיד בחומת בטון בצורה וענקית, וגורמת לי להתקפל פנימה עוד יותר. הבטן שלי נפוכה. פעם הייתי רזה כזאת, לפחות היה את הגוף להפיג את הכאב. עכשיו אפילו זה משפיל. בכלל, עולה בי תמונת השפלה כללית. מה אני עושה כאן, ולמה זה טוב, וכמה אני מיותר מיותרת מיותרת בעולם. 

עם בטן כזו לא מגיע לי לחיות בכלל. עם חוסר ההצלחה במוסיקה לא מגיע לי לחיות בכלל. עם חוסר מציאת עבודה מתאימה לא מגיע לי לחיות בכלל. 

גם באתר הזה, היה איזה ניצוץ תקווה ראשוני, וגם הוא כבה. אני מכוערת רוב הזמן. חלק מהזמן. אני לא מתאימה לחברה. 

בתיאוריה אני מליון דולר. מבינה כמעט הכל. 

במעשי כשלון גמור. 

אמר לי פעם מטפל חכם: אולי פשוט תתחילי סיפור אחר?

ואולי ניסיתי, פעם פעמיים עשר פעמים. אבל חוזרת כל הזמן לאותו סיפור נוראי של בדידות מכלה ומייאשת. 

בא לי להיעלם ולהופיע כמו משהו אחר.