עוד יום

במבחן האפאתיות, נראה לי שהכדורים עושים את שלהם. למרות שאין לי חשק לשום דבר, הייתי אחרי הצהריים עם האחים שלי ועשיתי את המיטב לתפקד כרגיל. כמו בכל דבר, ההצלחה היתה בטח חלקית. יש משהו נוראי, בהבנה שהתנאי להתגברות על דיכאון, הוא לקבל אותו לצמיתות כחלק מהקיום שלך.  אני מתקרב לקבלה הזאת, אבל לא בטוח שיש מעבר לה דבר כלשהו. אין לי שום מושג, כמה זמן אני אשרוד עם הזומביות הזאת, אבל בנסיבות האלה אני אשתדל להתנהג ולתפקד בצורה הכי מכובדת שאפשר. שיהיה לכולם לילה שקט.