ככה נראה יום פח…ות טוב.
או, איך שאני קוראת לזה: על מה היית שכמעט עלית למיון?
יום ראשון הפציע אחרי שינה טובה, קמתי מלאת אנרגיות ויאללה! הספקתי להשלים את כול הסידורים שייועדו להיום ועוד חזרתי והכנתי לאוכלי החינם שעדיין גרים איתי סלופי ג'ו לארוחת צהריים!
כזו אני. טורבו ודלק סילונים. בשנייה שאני מרגישה טוב יותר, ישר עפה על הבית! הבעיה מגיעה אח"כ בצורת האמאמאמאמ'של הריבאונד. סחרחורת, הליכה לא יציבה ובאופן כללי – נראית כמו פח אשפה.
אני עדיין נאבקת עם עודפי המרץ:"כאילווווו דאאאאא! יש לי מה לעשות? מעעעעע מנוחה עכשיו?" אבל כעת אני מודעת להם. מהילוך טורבו אני צריכה לרדת לשני. לא פשוט, לא קל, אבל כשהאופציה השנייה היא שריפת מה שנותר לי מתאי המוח אין לי ממש הרבה ברירות…
זוכרים שסיפרתי לכם על הבלגאן שעשיתי עם הסטרואידים? אז רק ליתר ביטחון התייעצתי עם רופא המשפחה שלי (שהיה המרצה לנוירולוגיה שלי בבי"ס לאחיות), והוסכם להעלות את מינון הסטרואידים בהדרגה ואז שוב לרדת… בנוסף, החלטתי שאני עוברת לדיאטת פליאו.
יודעים מה? אני כבר מרגישה טוב יותר
