סוף שבוע לא רגוע

זו מין תחושה חוזרת של סוף השבוע. חמישה ימים חיכיתי שיגיע, אולי כדי להרגיש שוב את הנשימה חזרה. והינה, הגיע, ואיתו כל הדיכאון צף. תמיד שנאתי את ערב שישי. לדפדף תמונות וסרטונים בצילום מטושטש של אנשי הבילויים. רק חיכו לשישי בערב כדי להתפרק. ואת, מתפרקת מתחת לשמיכה שלך באותה תחושת ריקנות. לי אין לאן לצאת, אני גם שונאת לצאת, זה רק מגדיל לי את את מחשבות החוסר משמעות בעולם – של מה כולם נהנים בלצאת לבר עם הרה אלכוהול שיימלא את הריק של כל אחד מהיושבים על הבר? בשביל שההוא שיושב בפינה משמאל יתחיל איתך, ואת תחשבי שזה מעולה, כי ככה יעזור לך לשכוח את החיוך של האקס. ואת תחזרי למיטה בשתיים בלילה, תורידי את הבגדים בריח הסיגריות, תוציאי את הקלונקס חזרה לשולחן במטבח. תרגישי את הריק פועם. אני שונאת את סופי השבוע. הריק נוזל על הקירות, הפחד מיום ראשון, מאותה רוטינה שבועית חוזרת שגורמת לך לרצות להעלם מהיקום שכולם כל כך חושקים להשאר בו. אני לא