מן המיצר קראתי למבצר

שפע פרחים וירוק מסביב,

בחוץ מרגישים שבא האביב,

פרחים בכל מיני צבעים וצורות

ובערב שלל קולות ואורות.

וילדה אחת קטנה ואבודה,

עומדת מתבוננת מרגישה בודדה,

לא מוצאת שם את עצמה,

רוצה להיעלם מעל פני האדמה.

עודף הגירויים סביבה, 

לאחרים סיבה למסיבה,

אך היא לא מרגישה שייכת,

לא לפריחת האביב ולא לסתיו בשלכת.

מתפללת בליבה, מרגישה במיצר,

אולי משמים יבנו לה מבצר?

שיגן עליה מפני המרחב,

שישמור יסתכל ויהיה לה לגב.

ומשום מקום נערמו סביבה לבנים,

מבצר נבנה לו היישר ממרומים,

חוצץ בינה ובין העולם הגדול,

משאיר אותה קטנה, לא נותן לה לגדול.

או לחלום, או לדמיין,

את מה שבתוך המבצר- אין.

על מה שמפניו המבצר מגן,

שלא תראה ולא תרצה גם כן.

מרגישה לעצמה מסוכנת

ושם היא חשה מוגנת,

בין קירות המבצר הגבוה,

בו אין כניסה לשום רוע.

איש כי יבחין במבצר הבודד,

הנמצא בין ירוק הדשא, יסמין וגם ורד,

יחוס על מי שנתון בו בכלא,

'איך נמצא הוא לבד?!' בליבו יתפלא.

אך מבצר לאחד, יגן וישמור,

יבודד מכל רעש וזרקורי האור,

לאחר הוא יכול לסגור ולחנוק,

לתת תחושה של בור עמוק.

ואותה הילדה,

הקטנה, האבודה,

מעדיפה לפעמים להיות לכודה,

מוגנת ובודדה,

מאשר להיות בסביבה מוצפת,

בה לא תמצא לעצמה שום מרצפת.

אכן,

לפעמים מבצר הוא מקום מיצר,

אך לפעמים הוא אוצר יקר.

*בתמונה, יצירה שלי מקבוצת תרפיה באומנות.