אני תוהה מה יש לי

זה לא שאני לא רוצה להיות מאושרת. למרות שעד כמה אני מנסה, אני לא יכולה להביא את עצמי כדי להיות מאושרת. אני מרגישה חנוקה, נבוכה, מבויישת, למה אני צריכה להיות ככה? יש לי משפחה נהדרת, חברים מדהימים, תוצאות אקדמיות טובות, על הנייר הכל בסדר.

עם זאת כל מה שאני רואה זה עצב , הכל אפור, זה מרגיש כמו נטל שרק מושך אותך למטה , כלכך נמוך אל האדמה, אני כלכך משתדלת אך לא מצליחה להוציא את עצמי מהבועה הזאת או לדאוג לשום דבר, לא לעצמי, לא לו, לא לה. החיים הפכו לסיוט מתמיד, וזה פשוט לא הוגן. האנשים מסביב יאמרו לי לנסות יוגה, ללכת לטייל, להקשיב למדיטציה. ואני כל הזמן מסבירה שזה לא יכול להיפתר דרך תרגילים או תרופות. זוהי מחלה שמשפיעה על כל היבט בחיי, על עבודתי, על מערכות היחסים שלי, על הלימודים. ועד היום, למרות מיטב המאמצים שלי להסביר, אני תמיד נתקלת בהיסוס עיוור. אנשים שואלים אוצי ״ למה את כל הזמן נראית עצובה?״ ואני אומרת להם שאני לא יודעת.. אני באמת לא יודעת, מה שאני כן יודעת זה שאני מתעוררת כל יום עם חרא של הרגשה , עד שזה נהיה הנורמה שלי. אני פוחדת מהעולם. 

כאילו, אנשים.. אתם חושבים שאני אוהבת לראות את עצמי נופלת לתוך הבור הזה של שנאה ובושה, אז אני מסתירה אותם, אני בונה לי קיר כלכך גבוה שלעולם לא תראו את הכאב או את הפגמים שלי. אני יוצרת את הדמות הזאת והיא בלתי מנוצחת. וככה אני ממשיכה לחיות את שני החיים האלה, אחד לציבור ואחד רק בשבילי בלילות כי זה יותר קל מלהודות שיש לך בעיה וזה בעצם הבעיה. הסטיגמה היא אנשים אמיתיים. דיכאון זה הוא הגיהינום בתוכי וזה אוכל אותי כל יום .