עצוב לי

אני כלכך עצובה שבקושי מצליחה לפקוח את העיניים. העברתי את רוב החיים שלי בלכווץ את עצמי, בלנסות להיות יותר שקטה ופחות רגישה, פחות דעתנית, פחות אני כי אף פעם לא רציתי להיות נטל.מבינים? לא רציתי להיות יותר מדי או להרחיק אנשים. אז כמעט כל הזמן הקרבתי את עצמי כדי לגרום לאחרים לשמוח, לא מסיבה כלשהי, להפך תמיד הייתי מקובלת בדרך שאני.  אבל אני מוצאת את עצמי כועסת ופגועה,לא בזמן מיוחד או על מקרה ספציפי, פשוט כועסת. ואני שואלת את עצמי , כמה אומץ או ייאוש, או כנות עצמית מחמירה עד ייאוש, צריך אדם כדי להשליך את כל זה ולהתחיל מחדש