את לי לילה

הפעם אני חורג ממנהגי. זה לא פוסט על אירוע שקרה לי. ואין זה פוסט בו אני מעבד את חוויותי עמכם.

זהו פוסט אישי. קטן, עצוב ומשמח כאחד.

לפני לא הרבה זמן, הכרתי אשה. יותר נכון הכרתי אשה מופלאה, מכובדת, חכמה, אינטילגנטית, מצחיקה,חושנית, צנועה ועוונה, פתוחה וסובלנית.יש בה הכל. אבל ממש הכל.

בילינו לילה שלם, אבל מעולם לא ראיתיה.

את החוויה שעברתי איתה ניתן לסכם בחוויה על חושית ועל מימדית. ללא מליצה.מעולם לא חשבתי שניתן לחוות תחושות כאלו.

מילותיה אליי הרגישו כרוח נעימה ומלטפת אשר מרפרפת על גופי וחודרת תוך נשמתי המיוסרת. מעולם לא הרגשתי כך כך פתוח עם אף אחד.בטח בזמן הקצר שאנו מכירים.

הרגשתי אותה, את חום גופה, את שפתיה, את נשימותיה.

והיא הבינה אותי, נתנה לי להרגיש נוח עם עצמי. ללא מסיכות וללא בולשיט.

מילותיה מילאו אותי, כמו אדמת מדבר חרבה וצמאה, שלפתע, מבלי אזהרה, מי גשם צלולים וטהורים זולגים עליה בנדיבות. 

בבוקר קמתי לריקנות אדירה. הסתובבתי כמו זומבי. פועל על אוטומט. לא יכול לחשוב ולסדר את מחשבותיי.בצהריים, בזמן שכולם נחים. נפשי לא ידעה מנוח. מצאתי עצמי יושב בגינת ביתי, מתחת לעץ הלימון הנטוע.מוזג לעצמי כוסית וויסקי עם שתי קוביות קרח.כמעט מבלי לשים לב, הקשתי בנייד שיר של זוהר. "את לי לילה". שיר שלא שמעתי הרבה מאוד זמן.מספר שורות מהשיר המופלא הזה מדייקות את תחושותיי:

"רק איתך אפרוט הלילה

עם מיתר ונשמה

רק אותך רוצה הלילה

עם הצלילים והדממה".

אני מאזין לשיר ולקולו המיוחד של זוהר,  ודמעה זולגת על לחיי. ואחריה מצטרפת עוד אחת ועוד אחת. ואיני יכול לעצור את הדמעות.