סתם פריקה.

התמודדתי עם פחדים, פרצתי גבולות, הינה עברה עוד יציאה שגרמה לי להרגיש חיה סוף סוף, להיות חופשיה ללא מחסומים, לבטא את עצמי. אשכרה, אני, אני מצליחה לבטא את עצמי ולהרגיש אהובה, להרגיש בן אדם, רגיל, מתפקד, שפשוט חי, בלי מחשבות, בלי משהו שמטריד אותו מבפנים, בן אדם שאין לו סיבה להיות בדיכאון יותר. וזו לא פעם ראשונה שזה קורה, ואני חוזרת הביתה, ועוד הפעם 

המועקה הזו. ריקנות, משהו בלתי מוסבר. כאב לב. על מה? למה? למה זה קורה? למה כל כך כואב? על כלום? למה הדיכאון תמיד מנסה לחזור ולמשוך אותי אליו? מה עוד אני צריכה לשנות? 

אני מקבלת את זה, אני כן מקבלת את זה שאוליי זה פשוט חלק ממי שאני, אבל ההרגשה הזו רק גודלת מיום ליום. 

ואני יודעת שזה לא קשור לזה שהחוויה הטובה נגמרה וההייפ יורד, אני פשוט מרגישה שזה לא זה. מרגישה שהלב שלי אולי באמת שבור מכל החרא שהיה בעבר, אולי הוא באמת לא מסוגל להרגיש טוב ליותר מכמה שעות בודדות, אבל גם זה משהו שלא היה לי פעם. אז מודה על זה למרות הכול.