ורק הזמן מתקדם לו

לא הייתי פה הרבה זמן, לא כתבתי, לא שיתפתי, לא פרקתי, לא בטוח שהרגשתי. אולי כן הרגשתי, הרגשתי קפואה, עצורה.

בכל הזמן הזה שעבר, קרו דברים ולא קרה כלום. וזאת התחושה בעצם, תחושה ששום דבר לא קורה והכל קורה בו זמנית. העולם עצר אבל שכח להודיע לשעון שגם הוא צריך לעצור והשעון מתקדם, מתקדם בקצב שלו, בשקט שלו, מתקדם בלי לשאול.

ובא לי לצעוק, בא לי לצעוק לעולם להמשיך לזוז, להמשיך להתקדם, להפסיק לבזבז כל כך הרבה זמן על שטויות ולפעמים בא לי לצעוק על הזמן שאולי ירגע טיפה, אולי יתן לנו רגע לעכל את מה שקורה, את מה שהולך פה בעצם ואיך ממשיכים מפה?

לפעמים אני כועסת על העולם שנעצר ולא עצר אותי איתו וכועסת על הזמן שהוא עובר ולא מגיע כבר למקום טוב יותר, ומתי בכלל מגיעים? מה היעד? מה המטרה הסופית?

בכל הסחרחורת הזאת, אני מרגישה שאני הולכת ונובלת, הולכת ונעלמת, אבל בשום צורה לא הולכת ומתקדמת.

חשבונות הנפש שלי מגיעים לאותה תוצאה עגומה.. עברו 26 שנים כי הזמן לא עצר לחכות לך, אבל באותה מידה יכלת לא להתקיים והחיים היו ממשיכים להיות אותו דבר, את לא מטרד, אבל את גם לא מביאה תועלת, לא לעולם ולא לעצמך.

אז מה בעצם קורה פה? אני צריכה לחשוב על תוכנית מילוט מהלימבו האינסופי של הכלום שאני חיה בו? או פשוט להפנים שזה הזמן להפסיק לרוץ אחרי הזנב של עצמי ופשוט לעשות סטופ על הכל? ומתי בכלל מגיע רגע ההא-אה שמסדר את כל המחשבות ויוצר הרמוניה מופתית ביני לבין עצמי לבין המשפה לבין החברות לבין העולם לבין היקום? מ ה קורה פ ה ?

אז יש ימים שאני רוצה לצאת מזה, יש ימים שאני אומרת יאללה – תרימי את עצמך, תזיזי את עצמך, תשני את ההתנהגות שלך, את המחשבה שלך, את החיים שלך, את התודעה שלך, תסתכלי במשקפיים אחרות, תמלמלי מנטרה אחרת, תקחי את עצמך לצעד הבא שיביא לך גאולה.

ויש ימים שאני פשוט לא מאמינה שאני יכולה לצאת מזה, אז תנסי שוב, תבזבזי עוד קצת זמן, תחשבי שמצאת את המקום שלך, הפינה שלך, הסביבה שלך, האנשים שלך, החברים שלך, המחשבות שלך, תרגישי שאת על הגל לדבר הגדול הבא וכגודל הציפייה תגיע גם האכזבה שתנפץ את הכל ותזכיר לך שאת אשליה בדיוק כמו המחשבות שהולכות לך בראש וגורמות לך להאמין במצג השווא שאת מעל הכלום שאת.

אז או שתטרפי את העולם גברת, או שתוותרי על לבזבז חמצן לאנושות. אין אמצע. או שיש? אני כבר לא יודעת.

אני רק יודעת שהזמן מתקדם.. ואיכשהו, בריצה אחריו, אני מרגישה מממש ממממש קרובה להשיג אותו, אבל אז אני נזכרת שזאת אני ובפעם האחרונה שרצתי קרעתי את השריר, אז כמה אני באמת יכולה לסמוך על עצמי שאשיג את מה שאני רוצה וצריכה?