הספירה לאחור

אתמול היתה הפגישה השנייה עם הפסיכיאטרית, לא היה לנו את משבר הדייט השני, אני עדיין מרוצה ממנה:) והוחלט שהחל מהיום אני מתחיל לרדת באופן מדורג מהציפרלקס, אז מחכים  לי עכשיו עשרה ימי פרידה מהכדור הקטנטנן שהצליח להציל לי את החיים ולחרב אותם בעת ובעונה אחת. 

הפרידה ממנו, גרמה לי לחשוב הרבה על תחילת היחסים שלי עם הכדור הזה, לפני 12 שנים ובמבט לאחור זה נראה לי כמעט בלתי נתפס שלא הצלחתי להבין שהוא דחף אותי מהר מאוד למאניה די קשה, אבל אנחנו תמיד יותר חכמים בדיעבד, בכל מקרה בפוסט הזה אני אתאר את השבועות הראשונים אחרי שהתחלתי עם הציפרלקס, אי שם בגיל 23. 

את הכדורים התחלתי לקחת אחרי כמה חודשים בטיפול cbt מאוד אפקטיבי לדיכאון וחרדה חברתית, באותה תקופה הייתי במחסום כתיבה ארוך שבו הדף הלבן שמחכה למילים שלי שיתק אותי מפחד, ושיקף לי את כל הכלום ושום דבר שהרגשתי שאני, זכרתי שנחשבתי לאחד עם כישרון כתיבה, ובמסגרת הטיפול הייתי צריך  לאתגר את עצמי כל הזמן במשימות בקושי עולה, אז לגראנד פינאלה של הטיפול הרגיש לי  נכון להירשם לסדנת כתיבה, בסדנה הרגשתי במאבק, לא הצלחתי לכתוב אף פעם יותר מכמה שורות, ולהקריא אותם מול כולם בקבוצה בכלל היה גיהנום, אבל המעט שכן הצלחתי לכתוב ולשתף זכה לתגובות טובות והוביל לזה שהוזמנתי לסדנת שירה למתקדמים.   

סדנת השירה התחילה בדיוק שבועיים אחרי שהתחלתי לקחת את הכדורים. את הכדורים התחלתי לקחת על דעת עצמי, אחרי שסיימתי את הטיפול הפסיכולגי ולא הייתי במעקב, החלטה מטומטמת לחלוטין שראויה לפוסט משל עצמו, בכל אופן, בשבועיים הראשונים של הסדנה לא הצלחתי לכתוב כלום או לדבר, ישבתי שם בדממה מוחלטת, בסוף כל שיעור קיבלנו משימת כתיבה לאותו שבוע. יומיים לפני השיעור השלישי התיישבתי לנסות לכתוב שיר ברוח המשימה ופתאום התחושה היתה שונה לחלוטין, הרגשיתי שהנושא של המשימה מדליק לי מליון נורות בראש, מחסום הכתיבה נפרץ, המוזות התחילו להגיע, סיימתי לכתוב את השיר לשיעור ומיד עוד שיר קפץ לראש ואז עוד אחד. לשיעור השלישי כל שאר המשתתפים הגיעו עם שיר אחד ואני הגעתי עם חוברות שהדפסתי לכל אחד מהמשתתפים עם עשרות שירים שכתבתי, והשירים באמת היו טובים  וכולם התלהבו והאגו שלי התנפח  וגם החרדה שזה היה אירוע חד פעמי והמוזות ינטשו אותי, אבל הן ממש לא נטשו, רק הגבירו את הקצב והתחלתי לכתוב מסביב לשעון, בלי לישון, בלי לאכול רק מילים רצו לי בראש, כל שבוע הבאתי חוברת חדשה של שירים, והשירים התחילו להיות יותר ויותר קיצוניים, יצריים , מיניים, מתריסים. 

הייתי בדיאולוגים תמידיים בראש שלי, דיברתי עם החיים והמתים עם השדים, הרוחות ואלוהים, מנסה לסוחט מהם נושאים לכתיבה, עוד רעיון טוב לשיר. 

הבנתי שאם אני כותב כל כך הרבה על סקס ומוות אז כמובן שאני גם צריך לחיות את זה, הכל קדוש בשם ההשראה, אז ללופ הכתיבה האינסופי הוספתי גם סקס אין סופי. ואני מתנשק וכותב מילים בראש, וחודר וכותב ונחדר וכותב ובולע וכותב וגומר וכותב ונוסע מגבר אחד לגבר אחר, ואני כבר לא באמת רואה  את הכביש או מכניות מסביבי, אני רואה רק מילים, שורות שלי מילים,  ואם קופץ שיר שנשמע לי ממש טוב אני עוצר מיד את הרכב, גם בשוליים של כביש מהיר אם צריך וכותב אותו, אסור לתת לו לברוח.

בכל שבוע חצי מהמפגש הפך להיות רק סביבי וסביב השירים שלי, ולא היה לי אכפת שאני גונב לכולם את הפוקוס, הרגשתי שזה מגיע לי, גם לא היתה לי סבלנות להקשיב לשירים של אף אחד אחר, רק התנועעתי בחוסר סבלנות בכיסא וחיכיתי  שיגיע כבר תורי, הקראתי שירים והסברתי ודיברתי עליהם במהירות האור, אני זוכר שהמרצה כל הזמן היה אומר, "בחיים לא ראיתי מישהו שמצליח להגיד משפטים כל כך עמוקים בכזו מהירות" ואני לא הצלחתי להבין על מה הוא מדבר אז, כי יחסית למהירות שבה המחשבות שלי רצו הרגשתי שאני מדבר בסלאו מושן. 

ויכולתי לראות שחלק מהשירים קיצוניים מדי  לחלק מהמשתתפים והם זזים באי נוחות, חלק אפילו ניסו להגיד באיזשהו שלב, "זה לא פרובוקטיביי מדי?" 

אבל המרצה מיד השתיק אותם, הוא הרגיש  שכוכב נולד לו בסלון, וזה ריגש גם אותו. 

המרצה היה  הומו בעצמו, וידעתי שהוא נמשך אלי, שהוא מגורה מהצעיר הנאה והמוכשר שכותב שירים נועזים שכל כך מנוגדים לחזות המבוישת שלו ונהנתי מהכוח הזה שיש לי עליו.

התחלתי לכתוב את השירים בסדרות לפי נושאים, כי כל נושא מוליד עשרות שירים, וישבתי עם סבתא שלי ימים שלמים שתעזור לי לנקד ולערוך, כולל סדרת השירים המעודנת ומלאת הטעם הטוב, על פי הטבעת שלי שמתעורר לחיים ובא בדרישות, ממש כמו האף בסיפור של ניקולאי גוגול, ככה אנחנו הקלאסיקנים חושבים דומה, ובשום שלב זה לא הרגיש לי מוזר או לא נכון שסבתא שלי מנקדת שירים על פי הטבעת המיוחם ותאב החיים שלי, ביצירה הכל מותר, ואני  מאושר אז גם לה לא אכפת, היא תעשה הכל בשביל לראות  חיוך על הפנים שלי, היא חשבה שזה כבר לא יקרה שוב.

בשלב מסוים הסדנה הסתיימה, קצת אחרי זה הגיע הנפילה, הפסקתי לכתוב לגמרי, (שלוש שנים אחרי זה לא הצלחתי לכתוב אפילו מילת שירה אחת) הדיכאון הציף אותי לכמה ימים ואז החלטתי שאני מתחיל איזה סוג של סטארטאפ שבזבז לי כמעט שנתיים מהחיים והרבה מאוד כסף למשפחה שלי , אבל זה כבר סיפור אחר

בכל מקרה עכשיו אני יודע להבין שזה הייתה אפיזודה של מאניה לפי כל הכללים בספר, אם היה לי את הידע הזה אז יכולתי אולי להבין שהכדורים מחריפים לי את המאניות ולמנוע עוד המון אפיזודות שהגיעו אחריי, אבל לא היה לי אז כל מה שיכולתי לראות בזה היה התעוררות מהדיכאון וחזרתן של המוזות אחרי תקופה ארוכה שלא היה להן עניין בי. 

במקור חשבתי לסיים את הפוסט הזה, בשיר מסדרת פי הטבעת הידועה לשמצה, שיר מאוד מטופש על פניו שבכל פעם שחשבתי על זה שהקראתי אותי בגאווה מול כל כך הרבה אנשים זה גרם לי להתכווץ מבושה, אבל עכשיו כשנזכרתי בו וחזרתי אליו הצלחתי לראות איך תת המודע שלי דיבר אליי, ניסה להסביר לי את המצב, להושיט לי יד. 

אבל בסוף לא הרגשתי שאני מסוגל להעלות את השיר לכאן, אולי אעשה את זה בתגובות בהמשך אם ארגיש עם זה יותר בנוח. 

במקום זה בינתיים אסיים עם אחד השירים שכתבתי בסוף המאניה ההיא ובעצם חתם אותה 

נחמה

בִּימֵי דֶּחִי

עִם בּוֹא עֶרֶב

לִבִּי מַגְלִיד מִלִּים

וּכְשֶׁאֲקַלֵּף אֶת הַגֶּלֶד

לְשָׁמְרוֹ עַל הַדַּף

תִּהְיֶה תַּחְתָּיו מֻרְסָה

שֶׁלֹּא תֵּדַע אֲרוּכָה

מִלִּים הֵן לֹא נֶחָמַת אֱמֶת.