ג'ק11

לעיתים את לא קולטת שאני איתך ואין אחרת בכל יום שעובר אני אוהב אותך יותר מסתגר בחדרי חדרים שלא יראו בי אבל מה את מבינה מה את מבינה לא אמרתי שאת לא בסדר רק שלא מוצא בי מה להכיר תסתכלי על עצמך איך את מתלבשת כאילו הולכת למסיבת ריקודים ואני עם רוחות הסתיו בשלכת עץ עירום כביום היוולדי לעיתים את לא קולטת שרק אותך אני רוצה ובלעדייך אני כמו סהרורי מתהלך בדרכים לא מביט לצדדים כי אין אחרת מה את מבינה...

נכנסתי לכזו אפתיה שאפילו אין לי כח להרהר במחשבות אובדניים, גם זה דורש אנרגיה ,למי יש כח להרוג את עצמו עכשיו. זה איכשהו מזכיר לי אמירה של אוסקר וויילד באיזה ספר :" יש רק שתי טרגדיות בעולם הזה,האחת היא לא לקבל את מה שרוצים,השניה היא כן לקבל" .

תִּסְלַח לִי שֶׁאֲנִי מִתְפָּרֶצֶת נִדְמֶה לִי שֶׁיָּרוּ בִּי, אֲדוֹנִי. נִשְׁעַנְתִּי עַל אַהֲבָה בְּטָעוּת מֻחְלֶטֶת.

כְּשֶׁהַיָּרֵחַ שֶׁלִּי פּוֹחֵת וּפוֹחֵת וְנוֹתָר רַק כְּמֵעֵין מִגְלָשָׁהּ דָּקָה וְחָדָה אֱנִי גּוֹלֶשֶׁת עַל פְּנֵי הָאַנְקוֹל הָרָזֶה שֶׁל הָאוֹר אֵל עָבְרוּ הַשֵּׁנִי וְנִשְׁאֶרֶת עִם הָאָפְלָה הַגְּדוֹלָה שֶׁל צִדִּי הָאַחֵר.

הייתי אומר שמזל גדול ( או ביש מזל גדול, תלוי איך מסתכלים על זה) שבגיל עשרים לא ידעתי על העולם ,על הקיום ועל הטימטום האנושי,את מה שאני יודע כיום, כי אז אין לי כמעט ספק שהייתי תולה את עצמי כבר מזמן( והייתי אידיוט אם לא), כי לעולם הזה אין תכלית, זה לא הולך לשום מקום, זה לא בא משומקום ולא יגיע לשומקום, זה פשוט לסבול כמו דביל רק בגלל עצם העובדה שמישהו החליט להוליד אותך לתוך היאוש חסר הטעם הזה. אבל, געגועים, מחסור, כאב, שקרים אינסופיים, העמדות פנים, אהבות נכזבות(מי בכלל המציא את החרא הזה) ושאר ירקות דלוחים. לא יודע דבר על המוות, אבל אם אלה עוד...

אוזניי אטומות חיוכך זיכרון עמום, רודף מחשבות וזורק כמו אל בור פעור......הכעס כבר נעול אבל עדיין מטלטל, בין הפינות החשופות אני צריך להיזהר, כשאת תבואי לא יהיה כבר כלום זה כמו מקום אחר ,אני בורח וקורא לך לא יכול להשתחרר..

החלון פתוח צמאון מסויים אוחז ומרפה לפעמים, למה לא הרמת שפופרת למה את לבד, מנסה להסביר במילים...

זה משפט מוכר של הפילוסוף פ.ניטשה. יש ימים,הרבה מאוד ימים, שעושה רושם שיש הרבה יותר מידי מאחורי ה"כמעט" הזה. האדם הממוצע והשורד מוצא כל בוקר סיבות לחיות( לא שהוא הוגה בזה חלילה יותר מידי,תכלס בשביל מה זה טוב), אני רק מוצא יותר ויותר סיבות למה לא, ואיכשהו הן הולכות ומתרבות לי בין אצבעות הידיים. כולנו יצורים שורדניים,מה שהופך אדם בפועל לאינטרסנט לא קטן,איכשהו האינטרס האישי והצר נוטה לגבור בדכ מה שמשאיר הרבה מאוד אנשים לבד בעולם הזה, למילים אין הרבה תוקף ומשמעות,מה זה באמת משנה מה אדם אומר, משנה מה הוא עושה ומה מניע אותו זולת האינטרס האישעוד...

לא יכול לשכוח את הרגע בו רציתי לאסוף כבר את הכל, ולא היה בי את הכח להמשיך ולעבור את כל מה שאין בו כוונה....