שקט מקופל

היו לי כמה ימים מאתגרים, באשמת הכדור, כרגע אני מאשים את הכדור בכל מה שקורה בי ומחוצה לי, לפחות בלקבל אשמה הוא מאוד טוב. 

בכל אופן, לפני יומיים התכוונתי לעלות פוסט קצרצר ומלא תסכול, ובסוף החלטתי לחכות, לא לתת לתחושות באותו הרגע להתקבע במסך, אלה לתת להם קצת אוויר ולראות לאיזו צורה הן מתגבשות 

והן באמת קיבלו צורה יותר מפויסת, אני קודם אעלה כאן את הפוסט שנגנז ואז אתייחס לאיך זה מרגיש עכשיו כדי שהטרספורמציה תהיה ברורה יותר 

הפוסט הפחות רלוונטי כרגע – 

—————

הגיהנום הוא מישור 

הגיע סוג של שקט, הוא מרגיש כפוי וזר, אין לי מה לעשות איתו, כל מה שבא לי זה לקפל אותו למטוס נייר ולהעיף אותו ממני

העולם משעמם אותי, אני משעמם את עצמי 

העולם אולי עגול, אני בטוח שטוח 

הייתי מקפל את עצמי למשהו מעניין

אבל אני גרוע באוריגמי 

אכתוב יותר כשאמצא עניין 

————–

ונחזור להיום, תמיד כשהייתי מראה סימנים של שמחה, היו שואלים אותי אם אני יותר טוב. וזה היה מאוד מלחיץ אותי, אני לא רוצה להתחייב לזה שאני מרגיש טוב יותר, יכול להיות שבעוד שלוש דקות אני ארגיש שוב רע,  אולי אפילו יותר רע, אולי בכלל הכי רע, ואז תציף אותי גם אשמה על זה שנתתי תקוות שווא  או שאני אצטרך להעמיד פנים, אז אני לא עונה על השאלה הזו, אני תמיד משאיר לעצמי פתח להרגיש רע, גם עם הפוסט הזה:)

כרגע אני כן מתחיל להרגיש התחלה של הרגשה טובה מהכדור,  קשה לי לשם את האצבע, אבל אני מרגיש פחות בלחץ, הייתה לי תחושה שאני חייב להיות בתנועה, בעשייה, גם אם זה רק בראש, להריץ אלף רעיונות ואין סוף תוכניות מילוט מחיי היום יום, למלא את הראש שלא יישאר לדיכאון אף חריץ להשתחל, עכשיו שהכדור מתחיל למלא את החריצים  האלה, אני מרגיש שזה בסדר לעצור לרגע, זה פחות מפחיד, וכשלרגע עוצרים אפשר קודם כל לנשום ואחרי זה גם אולי לתכנן בשלווה איך לקבל החלטות נכונות. 

כרגע הדבר העיקרי שאני שומע בשקט הזה, זה כמה הגוף שלי עוד עייף מהמאניה האחרונה והארוכה, מאז לא נתתי לו הזדמנות אמיתית לנוח, אז לפני הכל אני חייב לו מנוחה, מנוחה אמיתית. 

עכשיו השקט קיפל את עצמו לסירת מפרש, כרגע היא עוגנת, אבל אולי יום אחד אוכל להפליג בה למקום אחר.

למרות שזו קלישאה, אין לי שיר ראוי יותר כרגע