דיכאון הוא לחישה שיצאה משליטה

כשהראש מנסה ללחוש לנו משהו, אנחנו לא תמיד קשובים או פשוט עסוקים בלהקשיב לקולות החזקים יותר של כל מיני מנגנוני הישרדות שאספנו בלית ברירה, ומתישהו כל הלחישות היתומות האלה שמושלחות לקרקעית הראש מתחילות להסתחרר בינן לבין עצמן והופכות לטורנדו, שלו נוטים לקרוא דיכאון(רק אחת מהסיבות, כמובן), אבל זו רק לחישה מודאגת שמאוד רוצה להישמע עד שהיא יוצאת מאיזון והורסת הכל, ובכאוס הזה אפילו יותר קשה להצליח להקשיב לה.

אני כן מצליח לשמוע שברי מילים בסערה שאני נמצא בה, אני עוד לא מצליח להרכיב את כל זה למסר ברור, אני לא בטוח אם היא אומרת לי שהזוגיות שלי מתנהלת לא נכון, או שההתמודדות שלי עם ההגירה מזיקה לי או כל דבר אחר אחר בבחירות שלי לא מוביל אותי לכיוון הנכון. 

אבל אני עומד עכשיו עם אוזניים פתוחות לרווחה ואני אלקט כל מילה שאני מצליח לזהות עד שאצליח לפתור את הפאזל הזה ולהרכיב משפט עם מסר ברור ואז אאסוף את כל הכוחות והאומץ ואיישם אותו 

וזה נותן לי תקווה, בכל הפעמים הקודמות כשהצלחתי לזהות את המסר וליישם הרוחות השתתקו. 

אני לא יכול להגיד שהרבה השתנה מהפוסט הקודם, אבל גם לפתוח את האוזניים זה צעד משמעותי, אני מקווה. 

(חוץ מזה, הפסיכיאטרית הציעה בעצמה בדיוק את הכיוון התרופתי שהתכוונתי לבקש, זה ייקח עוד זמן, הכל מאוד מדורג, אבל מעודד לדעת שאנחנו באותו כיוון)