.

היא אמנית בנשמה,
כך אומרים כולם, שנים.
משרטטת על עצמה כתמים
ועל דפים קווים.
היא כותבת את נפשה,
משפריצה בצבע רגש,
על הגוף היא מטביעה את חותם שברון הנפש.
אך את שלל יצירותיה לא שוזפות עיני זרים,
באש יוצרת ומכלה לפני שישאלו דברים.
משחקת בלהבה, מחממת אחרים,
את עצמה היא מכלה בלי אומר ודברים.
היא נדיבה ונבונה, איזה לב זהב, אמרו.
ומשם, בשיר הלל, המשיכו הלאה, מיהרו.
והיא לבד עם המילים והצבעים וזכרונות,
שרטטה, כתמים, קווים, חודרי דלתות וארונות.
ובשקט עת דועכת אש הסער המלחכת,
היא אוספת את שבריה, מנקה, ואז הולכת.