על חגים וחרדה חברתית

ערבי חג תמיד היו סיוט עבור החרדה החברתית שלי, כל פעולה מסביב לשולחן היא טריגר נוראי, אחד המרכזיים שבהם למשל היה להגיש לעצמי אוכל. הרגיש לי בלתי אפשרי להצליח לפקוד על כל השרירים המעורבים בשליחת היד למרכז השולחן, משיכת צלחת, אחיזה בכף, החזרת הצלחת, תוך כדי סיכון שהמקום שלה כבר נתפס ע"י מנה אחרת של מישהו זריז ונחוש ממני, וצריך כל כך הרבה כריזמה כדי למצוא לצלחת מקום חדש, ידעתי שיותר סביר שפשוט אשאר איתה ביד לנצח או לפחות עד צאת החג, ואת כל זה אני צריך לעשות כשאני מנסה לא להתחיל לרטוט ולרעוד בקריפיות.
ההרגשה שלי לפני כל ניסיון כזה הייתה שגם גדולי הגנרלים לא היו יכולים לתכנן מבצע מורכב כ"כ כמו הגשת אוכל או שתייה לעצמי.
אז לאורך כל הארוחה הייתי תלוי בחסדים של השכנים שלי לשולחן, שהציעו לי מדי פעם ממה שהם חילצו משדה הקרב שבמרכז השולחן.
מבחינתי הייתי יכול לוותר בקלות על לאכול אבל גם להישאר עם צלחת ריקה מיד מושך תשומת לב וקריאות "למה אתה לא אוכל, תיקח לעצמך משהו"
וגם אם הייתי נמנע מלאכול, החרדה שלי עלתה על גדותיה כי בכל רגע נתון, דוד פטפטן יכול להיזכר שאני קיים ולהתחיל בשאולות ה-"אז מה שלומך?" וכל השולחן ישתתק ויחכה לתשובה שלי בתקווה שכבר התבגרתי והפסקתי להיות הווירדו השתקן ואני מנהל עכשיו חיים רגלים שאני כבר לא יכול לחכות לספר עליהם לכולם, ובשניות האלה אני אלחם על האוויר שלי כאילו בעוד רגע הוא אוזל מהעולם, ואז סבתא שלי או אמא שלי מיד יקפצו ויעבירו נושא באלגנטיות כדי להציל אותי. 
זה תמיד קרה רק עם הדודים, הדודות היו רגישות מספיק, הן כבר הבינו שאם רוצים לדעת לשלומי זה רק אחד על אחד ולא במרכז החדר ובלי ציפייה לתשובות ארוכות, אבל הדודים אף פעם לא הבינו עניין, ציפו ממני להיות חלק מהווי בדיחות הקרש שלהם, אולי הם פשוט כיבדו אותי מספיק כדי להתייחס אליי כאדם רגיל, אבל לא רציתי את המחווה הזו, רק רציתי שיקלו עליי בכל דרך שאפשר.
 
אבל פסח, הוא כבר לא חג רגיל, הוא השנוא מכולם, בפסח יש מנהג אכזרי, קריאת ההגדה נודדת לה מאחד לשני בשולחן, בלי וויתורים והנחות, גם כשהייתי מנסה לשבת בקצה השולחן  ולקחת את הכיסא אחורה כדי להעלם בין היושבים לצדי, תמיד העיניים שלהם הצליחו לצוד אותי, אני לא יכול אפילו לתאר כמה פחדתי שיגיע תורי, יכולתי כמובן להגיד "אני מעדיף שלא, תודה" אבל בשביל אדם עם חרדה חברתית להגיד את צמד המילים "מעדיף שלא" זה כמעט ובלתי אפשרי, ובכלל סירוב מושך אליך יותר תשומת לב מפשוט לקרוא, גם לקום לשירותים רגע לפני תורי זו לא אופציה, כי לקום לשירותים בכלליות זו לא אופציה, לצעוד את כל הדרך עד לשירותים  כשצופים בי היה גורם לי לשכוח איך להזיז את הרגליים  בסדר הנכון, וגורם לי לצעוד על המסלול בצליעה נוראית וחוסר חן מוחלט.
רציתי לתאר איך בסוף התמודדתי עם הקריאה, אבל אני פשוט לא זוכר, הרגע הזה שתורי הגיע היה כנראה כל כך מלחיץ שכל מה שנשאר לי ממנו בראש זה מסך שחור, מסך אחד מכל שנה, סביר להניח שפשוט מלמלתי במהירות האור אבל לעולם לא אדע.
בכל אופן לילה הסדר נצרב לי בראש כמוות מול כיתת יורים, בסופו של דבר  הפסקתי ללכת לחגים, וברחתי למדינה רחוקה בין היתר כדי שזו אפילו לא תהיה אופציה. 
וממקום מבצרי בגולה אני יכול לאחל בשלווה, חג שמח ורגוע לכולם!