לדחות את המחר

עד שהתחלתי את הטיפול הפסיכולוגי חשבתי שיש רק סוג אחד של דיכאון – אותם אנשים ששוכבים כל היום במיטה, בחדר חשוך, לא רוצים לקום, שרויים בעצב וכאב עמוק… ואז הבנתי שגם אני חולה בדיכאון, וזה נראה אחרת לחלוטין ממה שחשבתי. יש ימים טובים. זה לא תמיד מורגש. אני גם פעיל, יוצא מהמיטה, עושה דברים… אבל יש זמנים, בעיקר בלילה לפני השינה – שפשוט לא בא לי יותר. אני חושב על המחר ולא רוצה שהוא יגיע. אני דוחה את המחר כמה שרק אפשר, משיג עוד כמה שניות, דקות או שעות של עירות כדי לעכב את זה. אבל המחר תמיד מגיע.

לא רציתי שהבלוג הזה יהיה בלוג שבו אני יוצא מסכן, מעציב, מכאיב ומדכא. אני פשוט רוצה לשפוך ולהוציא, ורק בזמנים האלה אני מרגיש צורך לעשות את זה. בזמנים הטובים זה נראה אחרת לגמרי.

לפעמים אני חושב מה היה קורה אם הייתי מת. מי היה מושפע מזה. איך ההלוויה שלי היתה נראית. מה אנשים היו אומרים על זה. למי זה היה הכי משנה. כמה הייתי רוצה להיות רוח מרחפת ולראות את זה מהצד.
ולפעמים, לעתים מאוד רחוקות, אבל עדיין – אני פשוט בוכה את עצמי לישון. הגוש הזה שנמצא במרכז החזה, מורגש גם בגרון ופשוט דוחף את הדמעות החוצה. הגוש הכל-כך מוכר הזה. זה שמלווה ברחמים העצמיים. כמה שהגוש הזה הפך להיות מוכר.

אז מחר לא רק יום חדש, אלא שבוע חדש. מלא פעילויות, התחייבויות, ציפיות, מסיכות, הצגות, כל כך הרבה אנשים לרצות. ואני כבר עייף מכל זה.

אז הלילה זה לא מורגש כל כך חזק. היום עבר בסדר, אז לא עלה משהו חריג. אני סתם מונע מכוח האינרציה. איך יוצאים מזה? ולמה זה כל כך מביש בחברה שלנו להגיד בקול רם שאני חולה בדיכאון? לא בחרתי בזה, אני לא רוצה את זה, לא התכוונתי שככה זה יהיה וזה גם לא תלוי בי. הייתי רוצה לפחות להיות מסוגל להגיד את זה לאנשים בחיים שלי, שידעו קצת יותר מי אני באמת, ואז שאני לא אצטרך להסתיר את עצמי ואת החלק הזה שבי. לא התכוונתי לרצות למות. זה פשוט המצב. זו המחלה שלי.