בדידות

הבדידות הפכה להיות החברה הכי טובה שלי.
פעם, לפני מספר חודשים, היה לי חבר. הייתי משתף אותו בהכול. הוא ידע עליי הכול. הוא התעניין. הוא היה שם בשבילי. ואז הפכנו להיות זוג.
עכשיו הוא כבר לא שם. יש לו את החרא שלו להתמודד איתו. ויש לו מצבי רוח. ועכשיו לא בא לו לדבר.
אז עכשיו גם לי לא בא לדבר. לא איתו. וזה כל כך קשה. האדם היחיד שעוד איכשהו ידע עליי משהו, האדם היחיד שנפתחתי כלפיו באמת – ועכשיו גם הוא לא שם בשבילי. הוא אמר לי שהוא תמיד יהיה שם בשבילי, ושגם במצבים כאלה אני צריך רק לבקש. אבל לא בא לי. אני רוצה שזה יהיה כמו פעם. שהוא ישלח הודעות במהלך היום. שהוא יצלצל. שהוא ישאל. שהוא יפתיע. וזה כבר לא אותו האדם. וזה כל כך עצוב לי.
אז חשבתי עליו המון במהלך היום. ועכישו פשוט בא לי לבכות. אני לא יכול איתו. אבל אני גם לא יכול בלעדיו. וכל כך כואב לי. אני שוב לבד.