ואני

לא יכול כבר לסבול את מסגרת בית הספר, אני כבר מזמן החלטתי שאני לא לומד למבחנים, לא עושה בגרויות ולא מקשיב בשיעורים.
ועדיין. עדיין הקושי נשאר.
המקום עצמו מחרפן אותי ואני חייב לברוח, וכשלא אז הזמן עובר לאיטו, כמעט כאילו נעצר.
אני מחפש מקום לברוח ומגלה שאני לא מרגיש בנוח בשום מקום מלבד האינטרנט, אז הנה הגעתי לכאן.
מרגיש כאילו הכל זה רדיפה ובריחה, מפני מבחנים, ימים ובגרויות.
המחשבות הרעות חזרו, ואני כבר לא מרגיש בנוח בשום מקום – אפילו לא עם המשפחה.
ואני כבר משתגע ובא לי לצרוח ואני כבר לא נהנה מתחביבי פנאי.
כאילו כל המטרה שלי בעולם היא ללכת במסדרון ולאסוף ציונים, ועל הדרך אולי להגיע בריא נפשית לסוף.
ומה אחר כך? רדיפה אחר מקצוע? תואר כלשהו?
וכבר נמאס לי לרדוף וכבר אני רוצה שהזמן יעצור וכולם יקפאו.
ואני נשאב לסדרות רק כדי להעביר את הזמן, ומקנא כל-כך בדמויות השמחות שאין להן עול כזה על הגב.
ואני כבר לא אוהב מוזיקה ולא אוהב כתיבה.
ואני רק רוצה לישון ולא להתעורר ליפול לתוך בור ולעולם לא לנחות.
ואני מרגיש בין שמיים לארץ, מדדה לי בין עולמות.
ואני. ומה אני באמת רוצה? אין לי מושג. ואני משתגע מזה.
אין לי רצון להשיג, לשגשג.
ואין כבר משהו שאני מרגיש בו באמת חופשי.
והיום בערב היינו במסעדה, אבא, אחותי, סבא וסבתא ושאר המשפחה.
ולא הרגשתי בנוח. והיה לי קשה. ולא הוצאתי מילה אחת, למרות שאני בדרכ מדבר הרבה.
ואני לא כזה דברן גדול, אבל עם משפחתי כן. והנה גם זה התפוגג ונעלם, והקשרים שקשרו בנינו נחתכו.
ואני כבר רוצה לסיים את השנה ואני כבר יודע שבחופש לא אעשה כלום. ואני יודע שגם בשנה הבאה זה יהיה אותו הדבר.
וזה הדבר העצוב.
שזה לעולם לא יגמר. זה ירדוף אותי.
והרי מה אכפת לי? הרי אמרתי שאין לי מטרות.
להיות רדוף בעולם מלא רוחות..
ובא לי לשבור משהו, להצית, לקלל.
אבל הכל זה רק בראש, אני מתפלל.
ואני הולך השבוע ל MRI.
כי אולי יש לי פריצת דיסק.
וקשה לי ללכת, לשבת, לשכב.
וזה משפיע לי על השינה, וזה משפיע לי על סדר היום.
ובמילא גם אם יגלו שיש לי פריצת דיסק לא יעשו כלום.
הרי משככי כאבים אני כבר לוקח, וחוץ מלהגיד לי לך תעשה פיזותרפיה שמן הסתם לא אעשה, אין להם מה לומר.
אז הנה עוד אחד קצת שבור, כנראה שאין לו עתיד.
ודווקא אנשים אומרים לי שאני חכם, ואני לא מאמין.
כי אני בעצמי לא מאמין לעצמי.
אז למה להאמין להם? אנשים אומרים מה שירצו שתשמע.
וכבר אין לי אמון בשום דבר ונכוויתי יותר מדי פעמים. ואולי עוד מעט יקחו אותי מהבית לפנימייה או חור כלשהו, כי אני לא מגיע לבית הספר.
ואני לא רוצה לעזוב. ואני אגיד להם שאני אפגע בעצמי אם הם יקחו אותי.
אבל זה לא יעזור, הם לא יאמינו. ואם יאמינו, יותר גרוע.
כי אם יאמינו המצב רק יחמיר, ישימו אותי בפנימייה אשפוזית.
וכבר לא תהיה פרטיות, ובטח שלא מיטה וחצי.
ואני אתגעגע לכולם, כמו שלא התגעגעתי מעולם.
וכבר נמאס לי לחיות ככה ולהרגיש חרא עם עצמי.
אבל אני לא מרגיש שאני יכול לשנות את זה.
ואני מתפלל שהזמן יעצור. שאחליף גוף או נשמה.
שצונאמי ענק יהרוג את כולנו.
ולא אכפת לי שאני כותב את זה כמו אדם יהיר, כאילו שלא אכפת לו להרוג בני אדם בשביל להגיע למטרה שלו.
כי ככה אני מרגיש. וזה לא פוליטיקלי קורקט ובטח שלא מוסרי, ואני ואני ואני…
ואני כבר משתגע וחם לי וקר לי וכל דבר מעקצץ לי.