לציפור, לאיתן, ל"אבא", לשני חברים, לעו"ד שלי ולאלוהים

א כ ז ב ה 

יום אחד אני אהיה זרוקה פה ולאף אחד לא יהיה איכפת.

הגופה שלי תסריח ואז השכנים יזמינו משטרה.

ויגידו "חבל, היא הייתה כל כך טובה".

לכו תזדיינו.

כשאני מתקרבת ומנסה,

כשאני מקריבה למענכם

אני שווה משהו

וכשאני לא

כשאני שותקת

כשאני זועקת – 

דממה.

לכו תזדיינו.

אולי ליד אמא שלי יהיה לי מקום.

אני לא אובדנית.

לא אנסה להביא אותי להיות לידה

אבל עם הזמן זה קורה מעצמו.

כמה זמן עוד נשאר לי?

אם כל יום אני נגמרת עוד ועוד קצת

והכדורים חוזרים אליי,

תרתי משמע.

לכו תזדיינו.

אתה, אלוהים,

אתה לא קיים.

"אבא",

הלוואי שלא היית קיים.

היה לי הרבה יותר טוב בלעדייך.

ציפור,

נתת לי תקווה,

זרקת לי מילים מכאיבות ומגעילות

כמו שקראת לי בפעם אחרונה,

ורק כי מה? 

כי אני חולה?

לך תזדיין.

העו"ד שלי,

מנסה. משחק את המשחק.

באמת איפכת לו.

לי זה לא עוזר.

ואיתן,

אני מאוד מקווה שאתה מזיין.

תעלה במשקל,

תתנחם בזרועותיה,

תפתח דף חדש במחברת מקומטת ומצהיבה.

תשכח אותי, אמן.

אולי אז אני אשכח אותך.

וציפור, תחסוך ממני סכינים.

וויתרת עליי,

אז למה לך להשקיע מילים?

שני החברים,

אחד דיבר רק איתי על מה שעובר עליו

השני מטרחן במוח על מזג האוויר

עושה הרבה רוח 

וכשאני מבקשת שיבואו

כדי לא להשאיר אותי לבד

מתחננת, באלו המילים,

מתעוררת עם צרצרים.

כתבתי להם שלא יבואו,

שלא ינסו.

שלא צריך.

שלא יתקרבו אליי.

שונאת מתנות תחיה.

אני התחלתי,

אולי זו התקווה האחרונה שלי.

בברכת שנה טובה,

לכו תזדיינו.