ילדה קטנה

זאת השאלה. כבר חפרתי מספיק, די, כמה אפשר. גם את הפוסט הזה לא הייתי צריכה לפרסם. מפונקת.

לבד איך אני יכולה לתאר את ההרגשה שאני נלחמת לבדי, כשלמעשה אני לא? זה מוזר, אני יכולה להיות מבודדת בין ארבעה קירות או בחוץ עם חברים, ועדיין, זאת אותה הרגשה מחניקה והתחושה שאני לא שייכת. אתם מבינים, אני שרתי את השיר הזה, השיר של חיי, השיר שהייתי חייבת להשהות, לשכתב, לשנות שוב ושוב - וזה מרגיש כאילו אני שרה אותו בשביל לבדר ולהעסיק את אלו שמסביבי, אלו שאוהבים אותי, רק כדי להקל על דעתם ולגרום להם *לחשוב* שאני בסדר. אני על הבמה, מנסה כמיטב יכולתי להישאר כאן עד שיגיע הזמן להשלים את ההופעה. אבל לאחרונה, אני רציתי נואשות לסיים אתעוד...

אין באמת טעם לחיים האלה, לא באמת. שום דבר לא חשוב... לא עדיף פשוט לגמור עם זה? אין אור בקצה המנהרה. רק אפלה שקוראת לי.

מיה הייתה ילדה קטנה שפחדה מהעולם הגדול היא גדלה מוגנת, בין קירות הטירה שלה. מדי פעם היא ניסתה לברוח. ואז בלילה, בחסות השקיעה. היא רצה אל בין העצים, מפוחדת, לגמרי לבדה. הם הזהירו אותה "אל תלכי לשם יש שם יצורים, שמתחבאים בחשיכה". אז משהו הזדחל לכיוונה. זה לחש לה: "אל תדאגי רק עקבי אחרי לכל מקום, לפסגות ההרים, לשדות, לעמקים אני אגשים את כל חלומתיך רק תני לי להכנס" היא ידעה שהיא הופנטה, מתנודדת על גבול האפלה. לפתע זה נשבר, והיא התעוררה, שוב. אז היא רצה. ללא הפסקה. התחילה לזעוק "האם יש מישהו אי שם?! בבקשה תעזרו לי! עוד...

ראיתי הרבה כאן משתמשים בציטוט מסוים... "מי שיש לו 'איזה למה' שלמענו יחיה יוכל לשאת כמעט כל איך" (ניטשה) ואני תוהה לעצמי, מה ה "למה" שלי ? אני חושבת שיש לי יותר מאחד... רציתי ליצור דיון ולשאול אותכם.ן, מה ה "למה" שלכם.ן ?

כולם נהנים, עם המשפחה עם החברים או סתם עסוקים. טוב לא כולם יש גם כמה יוצאים מן הכלל, בודדים. אבל הם עם עצמם. לא מחוברים, לא רוצים, עושים דברים אחרים. גוללת באתר והפורום- שומם. מחכה לקול שיקרא אבל העולם- דומם. ואני עם כולם, אבל לבדי. אני שואלת את העולם, מדוע? למה כולם נגדי? אני רק ילדה קטנה. למה אין אף לא אדם, אחד ויחיד, שעומד לצידי. אני יודעת שזה לא נכון, בטח גם אקרא בתגובות, אבל כרגע זה מה שאני מרגישה. אפילו החכם באדם, לא יוכל להתווכח עם תחושה. טוב כבר חפרתי, למי יש סבלנות לקרוא. חג שמח לכולם. נחכה לאושר, שיבוא.

מתי הייתה הפעם האחרונה שהייתם מאושרים ?

קשה לי לפתח בפניך, אני מתכוונת כן אתה כאן עכשיו... לפחות לבינתיים. אבל אני לא חושבת שאתה מבין, אנשים תמיד עוזבים אותי ברגע האמת, כשאני זקוקה להם יותר מתמיד... אבל אתה שונה מהאחרים, נכון ? אתה תישאר איתי כשאני אזדקק לך, נכון ? אתה לא תעזוב, נכון ? כן... זה מה שחשבתי.

אני כועסת על עצמי, הייתי אמורה ללכת לישון, למה לא הלכתי לישון ? לא יודעת. אם כבר אני ילדה רעה למה שלא אכתוב כמה תובנות שהבנתי, כשישבתי בחושך, לבד, בשעות הקטנות של הלילה. נתחיל בזה ש... נמאס לי, נמאס לי שהם בוחרים בשבילי רק כי הם "גדולים". מי נתן להם את הזכות להחליט מה אני אעשה בחיים ? מה, לי אסור להחליט בשבילי ? ואם אני לא רוצה להיות מתכנתת ? אה, שכחתי, אין לי זכות דיבור בעניין. או באופן כללי, באף נושא. צודקים, אני אשב בצד ואשתוק, גם ככה אני לא אומרת שום דבר טוב. צודקים, אני לא עוזרת בבית, כמה נוח פשוט להתעלם מהעובדה עוד...

לאחרונה אני מרגישה כמו רוח רפאים, חסרת תחושה אבל מעמידה פנים. אמרתי לעצמי שאני בסדר, אבל אני מבינה בדיעבד. אני מדי פעם קצת מפחדת, מפחדת שאני אשאר לבד. מחשבות רצות, מילים קופצות. אין לי עניין בשום דבר. על החור שבפנים, מנסה לפצות. העולם הוא חתול ואני העכבר. כולי חיוכים מזויפים, שמחה מדומה וצחוק רם ומתגלגל. כל האשליה הזאת הפכה כבר להרגל. אף פעם לא נתתי להם להרגיש. השתדלתי למנוע ממך לראות. אבל לאט לאט, התחלתי להחריש. לאט לאט, הפסקתי לנסות. מתחבאת מכולם, אבל רוצה להמצא רוצה שמישהו יגלה אותי, יטיל את הפצצה. לא רוצה להעוד...

לא משנה לי הגיל או נושא השיחה, רק לשבור קצת את הבדידות, יש א.נשים שמעוניינים בשיחה ?

There's a sad dark voice deep down in my head, it speaks to me and says I'm coming ahead As I sit on my bed in the fetal position, my eyes are closed hoping and wishing. Maybe one day my dreams will come true, and I won't have to sit here so scared and blue. The voice keeps talking about how I'm going to die, and all I can do is sit there and cry. As the voice gets closer and sucks me in, my soul starts to burn as so does my skin. I don't ask for much Juse please replace the knife But I undersatnd You עוד...