לאחרונה אני מרגישה כמו רוח רפאים,
חסרת תחושה אבל מעמידה פנים.
אמרתי לעצמי שאני בסדר, אבל אני מבינה בדיעבד.
אני מדי פעם קצת מפחדת, מפחדת שאני אשאר לבד.

מחשבות רצות, מילים קופצות.
אין לי עניין בשום דבר.
על החור שבפנים, מנסה לפצות.
העולם הוא חתול ואני העכבר.
כולי חיוכים מזויפים, שמחה מדומה וצחוק רם ומתגלגל.
כל האשליה הזאת הפכה כבר להרגל.

אף פעם לא נתתי להם להרגיש.
השתדלתי למנוע ממך לראות.
אבל לאט לאט, התחלתי להחריש.
לאט לאט, הפסקתי לנסות.
מתחבאת מכולם, אבל רוצה להמצא
רוצה שמישהו יגלה אותי, יטיל את הפצצה.
לא רוצה להתוודות אבל כן רוצה ב