נפילה אינסופית

מכירים את חווית הנפילה? כן השניה הזו לפני ההתרסקות.

התחושה העוצמתית הזו שהקרקע מתקרבת במהירות מסחררת.

מהירות שצוברת תאוצה.

אך מה קורה כשלעולם לא מגיעים אל הקרקע?

כשהנפילה לאינסוף ממשיכה עוד ועוד.

כמו פונקציה במתמטיקה שצונחת לאינסוף אך לעולם לא מגיעה לשם.

כמו החלום שצונחים, ולא מתעוררים בבעתה במיטה.

אז אני חיה בתחושה הזו של הנפילה. באמיתי. לא בחלום. לא מתעוררת.

של כמעט ההתרסקות.

של מליון המחשבות בשניה שרצות בלי שליטה.

של חווית האוויר שזז יותר ויותר מהר ומעיף את השיער לכל עבר.

של התחושה הזו שהנה עוד רגע החבטה בקרקע תבוא והראש יתנפץ.

ההרגשה של חוסר האונים שאין עוד איך למנוע את העתיד לקרות. חוסר שליטה במצב. איבוד עשתונות. הידיעה שהולך להיות כואב. החוויה של סוף העולם מגיע. המחשבה הזו שאני זו שהפלתי את עצמי. החרטה הדוקרת שלא תעזור להציל את המצב יותר.

אני קפצתי פעם מגובה של 32 מטר בפארק אקסטרים בעכו, מספיק גבוה בשביל למות אני חושבת. הדרך מלמעלה עד למטה לא לקחה יותר מ10 שניות. ובשניות האלה החוויה שחווים, המחשבות שרצות, התחושה שמרגישים, אי אפשר להסביר את העוצמה של החוויה, אז כשזה אמיתי???

אבל בשונה מנפילה "רגילה" שבה רואים את הקרקע מתקרבת במהירות מסחררת, נפילה שבסופו של דבר נגמרת בבום עצום והתרסקות עד העצם- היסוד, התרסקות שבסופו של דבר אחרי לא יותר מ10 שניות תביא סוף לייסורי הנפש האלה- הנפילה שלי לעולם לא נגמרת.

היא ממשיכה.

כמו תהום אינסופית.

כמו קרקע שנשמטת כל הזמן עוד ועוד למטה.

עד שהרצון היחיד הוא להגיע כבר לחבטה. להתרסק. אבל אין. הנפילה ממשיכה וממשיכה.

אין סוף לנפילה.

הקרקע לא נראית אפילו. וגם אם מגיחה לחלקיק שניה והתקווה אז מבליחה שאולי הנה הנה אגיע לסוף, בום היא נעלמת שוב.

והנפילה ממשיכה.

צוברת מהירות.

דוהרת למטה.

צונחת.

עוד

ועוד

ועוד.

חווית ה"אאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאא"

הזעקה שאף אחד לא שומע.

הצרחה הזו שאמורה להיגמר אחרי כמה שניות, אך אצלי ממשיכה עד שכבר נגמר לי הקול ואני נהיית צרודה.

החרטה הזו על המעשה הטיפשי שככה אני פוגעת בעצמי.

התחושה שנגמר האוויר.

והאור מתרחק ומתרחק. כמו בור ענק אינסופי שכבר לא רואים את פתח היציאה למעלה.

או אולי כמו ההרגשה שרואים נוף עוצר נשימה אבל נשארים לעד באוויר, נופלים עוד ועוד ועוד ועוד ועוד. ואי אפשר להגיע לשם.

עד שבסוף אחרי כמה ימים כאלה, מתים מהתייבשות (3-7 יום) או מחוסר שינה (10-14 יום) או מרעב (30-60 יום) או מפחד מוות. או ממה שמגיע קודם.

אבל הגופה ממשיכה ליפול וליפול.

לא מוצאת מנוח לעד.

מתרקבת באמצע שום מקום.

ולעולם לא מגיעה אל הסוף.