מרוץ עכברים

איפה אני רואה את עצמי עוד 10 שנים?

מה אני רוצה מעצמי?

מי אני רוצה שיהיה בחיי?

מה אני רוצה שיהיה בחיי?

איך אני רוצה שחיי יראו?

מה אני שואפת להגשים?

מהם החלומות שלי?

יעדים? מטרות?

ואין לי תשובות.

מרגישה במרדף אחרי הזנב של עצמי.

ואין לי כבר כח.

נלחמת חזק מול אויב שאיננו.

מכה באוויר, ושוברת את האצבעות.

כמו אוגר בגלגל ריצה, מסתחרתת, ממהרת, רצה, זזה

אבל לשומקום.

לא מגיעה לאנשהו. רצה בלי תכלית. גומרת את הכוחות בשביל כלום.

רצה ורצה ורצה ורצה.

כמו דג במים, שוחה בלי תכלית. בלי מטרה. הלוך ושוב.

ודיי, אין לי כבר כח. אין לי כבר כח. אין לי כבר כח. אין לי כבר כח.

אין לי כח להלחם עם עצמי.

אין לי כח להביס את עצמי. אין לי כח לנצח את עצמי.

תמיד שניצחתי את עצמי, נכשלתי והובסתי בו זמנית.

אני רוצה להרפות. לשחרר.

השחור הזה קורה לי לשקוע בתוכו. הוא לוחש לי: "בואי. בואי. בואי"

ואני נשאבת לקול הזה האפל. נמשכת אליו כמו אל קסם.

אין לי כח להתנגד.

והשחור הזה עוטף אותי בערפול חושים,

ואני שוקעת לאט לאט לתוך עצמי, לתוך תהום.

כמו דוב בתרדמת חורף.

מרגישה משהו מכסה לי את העיניים,

וגופי נהפך למשקולות של ברזל שמונעים ממני לזוז.

אין לי כח לכלום.

כמו סם הרדמה, אני מתרחקת מעצמי.

ונאבדת.