מכונת כביסה של החיים

כשהחיים מתקפלים, למטוס מנייר,

העשוי מכרטיס הגרלה,

פיסה שמסתירה בקפליה אותיות ומילים,

חסרות פשר, חסרות משמעות,

רק רסיסים של דיו,

שבטעות נחתו על דף,

וקולם נשמע כמו זמזום שקט של מכונת הכביסה.

ערבול צבעוני של מחשבות, המסתחררות סחור סחור,

ערבול מכונה מונוטוני, חסר חיים, של תחושות שהיו ואינן.

וכשיוציאו אותן נקיות, ללא רבב,

לא יהיה אזכור לכתם דם שהיה ונעלם.

לא יהיה זכר לריח אבק שריפה וריח זיעה,

שיתאדה בניחוח לבנדר של מרכך הכביסה.

ירכך הבד, וישקר לכולם שעכשיו טוב.

עכשיו נקי.

והמים ששטפו יכסו עדויות,

לא ישאירו מזכרת או זכרון,

וגם כשאז, בכיס החולצה

שוכן הכרטיס הזוכה,

כרטיס הזוכה בהגרלה של האושר

שהאיש לא זוכר כי אי פעם ניסה

לרכוש הכרטיס.

ימשיך בחייו כשתמצית נשמתו

נשפכת בצינור הניקוז,

כי המים הרותחים שטפו את מוחו,

ולא השאירו חלקיק בנאדם.

המטוס ההוא ששאף רק לעוף

להגשים חלומות, ולחבוק

הרכין ראשו, עקם הוא החוד,

נמחק והתמוסס לעיסה של כלום.

ובפעם הבאה שילבש החולצה,

ויכניס ידו אל הכיס,

ימצא שם בלילה נמוחה,

של מילים שלא ידעו לספר סיפור.

מילים שקטות בצבעי פסטל,

של רגעים קטנים, של צחוק, של ילדות,

שהיטשטשו בגבולות דיו מפויח,

העשוי דם חרוך,

דיו עט נובע יקר של מבוגר מפוכח,

שכותב חייו של ילד.

יביט הוא בעיסה, ברצינות של קשיש

ויתהה לעצמו אם זהו חשבון הגז, או חשמל.

וחשבון החיים, שהחוב הוא גדול,

יביט בו בעניים גדולות וילחש, שישמע, שיקשיב,

יקרב את אוזנו ינסה להבין

לאותיות שרוצות לפרוץ, לדבר,

וחלקיק מחשבה תתגנב לראשו,

כמו זבוב טורדני,

שאולי היה זה משהו חשוב,

זיכרון חמקמק, על מטוס מנייר

שניסה להעיף לשמיים,

אך קולות מכונת הכביסה תשתיק הלחשושים

והצלילים יתרחקו בערפל הסמיך.

ימשוך אז קשיש הכלוא בגוף בן שבע כתפו,

וישליך העיסה אל

סל המחזור.