אחרי הרבה זמן שלא הנה קצת ממה שעבר עלי בתקופה האחרונה

אני מתחילה לכתוב בלי לדעת מאיפה מתחילים.. תמיד ידעתי שיש צד רע בעולם אני עדיין יודעת אני גם יודעת שתמיד יהיה. אין לי או לאף אחד אחר שום דרך לתקן את זה.

תמיד יהיה את הבעיה של התחממות גלובלית, הפלסטיקים, אנחנו הורסים את העתיד, מבזבזים את ההווה ואי אפשר להחזיר את העבר.

ככה זה תמיד היה, אבל ויש אבל אף אחד לא רואה אותנו כאנשים לאף אחד פיזית לא אכפת מאף אחד מאיתנו אין בינינו כלום מקסימום יחסי גומלין כמו שאומרים בביולוגיה… זה יכול להיות טפילות או אולי הדדיות אבל זה לא באמת משנה אתה דואג לבן אדם רק אם הוא משהו בשבילך.

עד שפתאום קורה משהו נורא. שמזעזע אותנו. משהו שמפעיל אצלנו מנגנון שאנחנו לא רגילים להשתמש בו, רחמים או שאולי זה בעצם פחד..     פחד שזה יקרה לנו, פחד מהעתיד, או פשוט פחד.

אני אישית לא מכירה אנשים שלא מפחדים מכלום יש כאלה שחושבים שהם לא מפחדים מכלום ויש גם קצת אנשים כמוני שאוהבים את הפחד אוהבים את התחושה הזאת את הגירוי הזה במוח כשאנחנו לא במקום בטוח, כשסוף סוף משהו מעניין קורה..

אין לי הרבה פחדים אני אוהבת בדרך כלל פשוט לעשות כל דבר שנראה לי מפחיד. זה התחיל בדברים קטנים יותר כמו קצת פחד גבהים.. עכשיו חשוב לציין שיש סיבה למה יש לנו פחדים זה האינסטינקטים שלנו שרוצים לשמור עלינו בטוחים אז לדוגמה פחד גבהים זה יותר כמו פחד מליפול מלהיפגע אז ברגע שכבר לא הפחיד אותי גבהים עברתי לדברים יותר רציניים…

עברתי פחד פחד עד שלא נשארו לי פחדים הגיונים יותר לא עלה לי שום דבר לראש כששאלו אותי ממה אני מפחדת אבל אני כבר הייתי מכורה לתחושה הזאת של השחרור של אחרי שהתמודדתי עם פחד.. אז עברתי למשהו אחר לפחד שאמור להיות הכי מפחיד, הפחד להיפגע שזה בעצם הפחד שבונה את כל הפחדים לא? כן, ככה חשבתי לעצמי ואז אחרי בערך שבוע שלא היה לי את התחושה הזאת של האדרנלין בגוף ושהרגשתי שחיים שלי קורסים עלי (בלי קשר) ואז נזכרתי..

הפחד להיפגע, מה אכפת לי בכלל לא יקרה לי כלום בכל מקרה, לקחתי את הסכין היפנית של היצירה שהייתה לי בחדר. לא לא אכפת לי יותר מה יקרה לי אני לא מפחדת מכלום אפילו לא מלהיפגע אפילו לא מלמות.

ככה זה התחיל משם הכל רק הדרדר יותר ויותר כמעט יום יום הייתי מתמודדת עם רצון לפגוע בעצמי או עם מחשבות אובדניות.

יום יום הדחף היה גדול יותר הייתי חייבת לשחרר את הדבר הזה שהיה בתוכי את הכאב הזה הלחץ, העצבים. זה היה המפלט היחיד שלי בתקופה שכל אחד התרכז רק בעצמו אף אחד לא שם לב, אף אחד לא דאג לא ראה איך הניצוץ בעניים שלי הולך ונעלם, אף אחד לא ראה אותי הולכת ונעלמת.

אז ככל שהזמן עבר זה היה יותר עמוק יותר חזק עוד דרכים עוד מקומות עוד סיפורים עוד שקרים.

אחרי שנה שלמה של מלחמות עם עצמי בתוכי בתוך הראש שלי מצאתי פחד אחר. הפחד לבקש עזרה, ישר קפצתי על המשימה כאילו הצבתי לעצמי אתגר.. סיפרתי לאבא שלי שאני צריכה עזרה שאני רוצה איזה פסיכולוג או משהו שיעזור לי להתמודד עם מה שאני עוברת.

אחרי בערך חודשיים שלושה הלכנו לפסיכיאטר ברור שהכינו אותי לזה מראש מי שכן ידע מה אני עושה לעצמי אמר לי לשקר, אמרו לי שיקחו אותי לאישפוז ושבאישפוז אפילו יותר גרוע מלהיות בחוץ..

אז השיחה עוברת די כרגיל ואז הוא הוציא את ההורים שלי ושאל אותי כל מיני שאלות לא שיקרתי על כלום עד ש… הוא שאל אותי אם אני פוגעת בעצמי….. ידעתי שהוא ישאל את זה וכבר הכנתי את עצמי עם התשובה אבל משהו עצר אותי, לרגע הייתה בי אמונה שאם אני אגיד לו את האמת אולי הוא באמת יוכל לעזור לי..

אז יצא לי מהפה ש"אני מעדיפה לא לענות.."

והוא נלחץ קצת הוא אמר שדווקא על השאלה הזאת  הוא היה רוצה שאני יענה ואז הוא אמר לי שברור שגם אם אני אומרת לו שכן בעצם אז הוא יצטרך להגיד להורים שלי, זה כבר היה מעבר לגבול. אין סיכוי שהם יגלו על זה ועוד ככה לא. זה לא יכול לקרות לי חשבתי לעצמי, אז המצאתי לו איזה משהו שאני לא פוגעת בעצמי "בכוונה" אלה שהתכוונתי לאם אני נופלת או דברים כאלה או אחרים… ברור לי שזה לא היה אמין בשום דרך ואם מישהו היה עונה לי ככה אם אני הייתי שואלת את השאלה הזאת הייתי צוחקת לו בפנים.

אבל הוא עשה כאילו הוא האמין לזה.  הוא עבר שאלה ולא הזכיר את זה ליד ההורים שלי..

אני לא יודעת מה עבר לו בראש זה היה מאוד ברור מה קרה שם ועד היום לא יוצא לי מהראש איך זה שהוא לא עשה כלום אחרי שזה בייסיקלי העבודה שלו.

וככה עברה לה עוד חצי שנה שאני מנסה להיגמל לבד.. ואיפה אני היום אתם שואלים? שבועיים נקייה מפגיעה עצמית אבל בחצי שנה הזאת התחלתי לעשן התחילו לי הפרעות אכילה כאלה ואחרות ניתקתי קשר כמעט לגמרי כל החברות שהיו לי עברתי שתי התקפות מיניות נפרדתי מהאקס שלי ואני וחבר שלי נהינו ביחד(זה לא קשר בריא לי במיוחד ואני יודעת את זה).

אז אולי לכם למי שקורא את זה זה נראה פתאום שהחיים שלי לא כאלה מושלמים או יפים או קלים אבל.. רוב האנשים בחיים שלי לא רואים את זה ככה.

הם רואים אותי כילדה מאוד רגועה שלא נלחצת ממבחנים ושטויות, הם רואים אותי כמישהי ממש חכמה שמצליחה בלימודים ובכל מה שהיא רוצה לעשות, הם רואים אותי כמישהי יפה ורזה שכל הזמן בזוגיות, הם רואים רק את מה שאני נותנת להם לראות.

אז נכון תמיד יהיה בעולם את הצד הרע ואי אפשר לתקן הכול, נכון, תמיד יש אנשים שהחיים שלהם קשים יותר או גרועים יותר. אבל זה לא מקטין את הבעיות שלי זה לא מוריד ממה שאני עוברת ונכון יש עוד אנשים בעולם עם עוד בעיות בעולם, אבל גם הבעיות שלי הן בעיות ואני מבטיחה לכם שלאף אחד אין מושג כמה או איזה בעיות יש לי (אפילו לי)..

אבל הן לגמרי שם ואני שלא בטוחה מה לעשות מפה כי אני נלחמת לבד, למה לבד? כי זאת מלחמה בראש.. זה לא שהיא לא קיימת, זה לא שאני עצלנית, זה שגם לי יש בעיות גם אם לא כולם יכולים לראות את זה.

תתודה שקראתם מאוד מעריכה זה לא מובן מאליו ♥