חוזרת אליך, שגרה

אז זהו. חזרתי לשגרה.

אף פעם לא הייתי דווקא בנאדם של שגרה,

אבל חוסר היציבות שאני חווה בשנה האחרונה הפכה אותה (את השגרה) להיות חברה טובה, נחשקת ונדירה שלי.

אחרי שניסתי למצוא לי חברה טובה אחרת בדמות של הנאה, אושר, קרבה, קלילות,

בסוף חזרתי אליה- אל השגרה.

השגרה כואבת, מסעירה, צורחת, זועקת, נואשת, סובלת, וגם רצופת הפתעות.

אבל השגרה היא שגרה ופירושה משהו מוכר- בטוח, ידוע מראש, צפוי. וגם ההפתעות- לא מפתיעות.

כן, הכאב הרגיל הוא רגיל- עמוק ואינסופי, סערת הרגשות השגרתית היא שגרתית, מוכרת, לא זרה.

קרקעת השגרה מתחתי רעועה כל כך ובכל רגע עלולה להשמט, אבל כל עוד אני עליה, כמה שהיא קשה, דוקרת, רותחת, כואבת- עדיין נותנת לי קצת יציבות, קצת ביטחון. היא עדיין קרקע.

עד הפעם הבאה כמובן… כל יציאה ולו קלה מהשגרה ממוטטת אותי. השגרה הזו כל כך נדירה עד שקשה לקרא לה בשם שגרה.

ונכון, עכשיו יש לי פערים להשלים בתחומים שונים בעקבות החופשה הזו, זה מלחיץ נורא, חוסר הריכוז וחוסר הפניות הנפשית ממש מקשה עלי את ביצוע המשימות שאני מוכרחה למלא.

אבל כן, אני כאן, עומדת על 2 רגליים, מנסה בכל טיפת האנרגיה האחרונה, שעדיין לא התרוקנה בעקבות האירועים האחרונים, לשקוע בעשייה שלא משאירה זמן למחשבות, רגשות או תהיות קשות. פשוט להתנתק וכמו ברכבת הרים- לא לחשוב על כלום מלבד על הרגע.

אוקי. ומחר- יום חמישי– הפוסט הזה לא יהיה רלוונטי עוד. מחר- השפיות הזמנית הזו תלקח.

אבל להיום תנו לי להתענג ולבלות עם ידידתי האהובה- השגרה הברוכה הזאת.

ו-כשהשגרה שולחת לי כעת דרישת שלום נעימה בדמות של חורף- אני אוהבת אותה יותר.

אין על שגרת חורף.

רוח שורקת. גשם זלעפות. ברקים ורעמים. סערות. קור. שלוליות. עננים. ערפל. עצים חשופים. רחובות ריקים.

כל מה שמתחולל בחוץ כמו מבטא את מה שקורה בתוכי.

עד שאני נשארת בהרגשה קלה יותר- כאילו באמת הצלחתי לבטא ע"י מזג האוויר את ההרגשה הזו.

ולי נותר רק להתכרבל עם השגרה, ולשתות איתה משהו חם,

ולנסות למלא את הריק ולחמם את הקור שבפנים.