זוכרים אותי?

המון זמן לא כתבתי כאן בפורום.
לפחות ככה זה מרגיש.
מה עבר עלי בשבועות האחרונים?
המון.
המון.
המון.
יותר משפוסט אחד יכול להכיל.
נכנסתי לכאן כל יום.
פשוט הרגיש לי כל כך חסר טעם לכתוב.
ועכשיו למה אני עושה את זה?
אני לא יודעת. לא יודעת להסביר.
המון דברים שקורים לי אני לא יודעת להסביר.
לא יודעת להסביר למה אני מקיאה- אפילו שאני יודעת כמה שזה לא טוב ולאן זה יכול ללכת.
לא יודעת למה אני בוכה כמו ילדה בגלל ש"אין מים חמים למקלחת"
לא יודעת למה אני שומרת את המתכת הקומפקטית החדה- "סתם למקרה חירום שאצטרך". אני לא בנאדם שחותך- לפחות דבר אחד לא. אבל שיהיה לי לייתר בטחון.
לא יודעת למה אני יוצרת קשרים מסוכנים. ולא בוטחת בקשרים בונים.
מזיקה לעצמי בכל מיני דרכים.
כן. אולי אני אוהבת להסתכן. סוג של תחביב כזה. לראות עד איפה אני יכולה לשרוד. מתי אני בסוף ימות מזה. מה יקרה אם אמשיך להיות בסכנה. והאם אצא מזה בשלום….
אוהבת להעמיד את עצמי מול הסכנה להסתכל לה בעיניה הרושפות ולצרוח: "תכסחי אותי! בואי נראה כמה את יכולה". 
ואולי זה סתם סקרנות. לא מפחיד אותי או מאיים. אולי סתם אדישות. אבל מה שבטוח- יש לי צורך להפגע.
זה נותן לי הרגשה טובה להיות בסכנה? לא ולא. אבל זה דפוס שחוזר על עצמו בלי שאוכל לעצור. או להסביר.

ודווקא התקופה הזו ממש ממש ממש עמוסה לי. אני מחזיקה את הראש חזק מעל המים ואומרת:
"עוד טיפה. עוד טיפה. עוד טיפה. תעברי את התקופה הזו. תנשמי חזק.
תסחבי עוד טיפונת. יש לך רק עוד קצת זמן, אח"כ אחרי זה- תתרסקי. עוד כמה שבועות. לא עכשיו."
כי עכשיו אסור לי להתפרק. עכשיו אני צריכה להיות חזקה.
אבל עוד כמה שבועות, עוד קצת- אני אתן לעצמי לשקוע.

אז זהו. אני כותבת כדי לבדוק האם באמת אני עוד חיה.
אני כותבת כדי להבהיר לכולם שאני עוד כאן.
אם במקרה שכחתם שנפלה כאן טעות פעם.