חוויתי היום מאניה של בורדר, וזה לא נחמד

בשעה 14:30 בערך, אחרי יום של מאבק בין עליות וירידות במצב הרוח, מאבק להשאר בפיקוס בעבודה ומלחמת אמוק לזכור שהכל זמני, שאני מסוגלת לעבודה וכד', מקבלת הודעה בקבוצה "נפתח שיעור כפול בשעה 16:00, מי מעוניין?"
שתיים שלוש שניות של מחשבה, שקילה של היכולת שלי להביא את כולי, להיות מרוכזת ומאוזנת בנהיגה- קליטה שמישהו מקליד, זורקת את הכל ומחליטה בנמהרות: "לעזזל, אני אעמוד בזה ושלא יקחו לי תהזדמנות לשיעור נוסף השבוע", כותבת: "אני!!!" מקבלת הודעה שיש אישור, שולחת הודעה למנהלת שאני פורשת שעה מוקדם יותר, טסה לשירותים ולוקחת את הקוקטייל הקבוע לשיעורים, שמורכב מקלונקס (כדי להפחית חרדה והתרגשויות/ מוצפויות) וכדור לריכוז (בשביל הפרעת הקשב), מארגנת את עצמי למיינדסט המהודק והמפוקס (זה כולל להתלבש יפה, להתאפר ולהתבשם- לא חושבת שמורה הנהיגה אי פעם ראה אותי לא מתוקתקת. וזה ממש לא בשבילו, זה בשבילי, כשאני מרגישה יפה זה משכך כאבים קלות), מוציאה את הכלבה לטיול, בו אני קוטפת עלה תאנה להגנה ולטיהור. תוך כדי הטיול אני חווה מין גל של אהבה וחמלה כלפי כל האנשים בחיי, אז עונה להודעות/ שולחת הודעות, ולגולם אני מצרפת שאת האמירה שאוהבת אותם, מרגישה גל עצמתי של אהבה לכלבה ומייחסת לכל זה תחושה של איזון מזה שהשגתי דברים היום וזה חיזק אותי. חוזרת הביתה, מארגנת חפצים, שותה קפה, מעשנת סיגריה, שורפת עלה תאנה יבש ומטהרת את עצמי, אומרת שלום לכלבה ושא.געגע ושמצטערת שהולכת, יוצאת בטיסה אל המורה, מגיעה בול בזמן, מסתדרת, והכל סבבה, השיעור סבבה, הכל חלק.
מסיימת את השיעור, כותבת לבוסית, גל של חיבה שוצף בעקבות דברים שאמרה, כותבת לה על זה שמעריכה כ"כ, מרגישה קצת ירידה עם הדקות שחולפות, הולכת לכיוון הבית, משם תופסת אוטובוס לסדנת הרזייה, מתחיל כאב ראש ממש לא נעים, ולאט לאט מתחזק ולצידו גם תחושות של כבדות ומיאוס, הזמן חולף בשעון, כשהסדנה בסופה אני כבר ממש בהתפרצות, בלי יכולת לנשום מתה מכאב נפשי, תופסת את עצמי אומרת לי בראש "בא לי למות" (אמירה שנמנעת ממנה מאז שאיבדתי חברה, ושממש מעידה על ההדרדרות), למרות הכל ממשיכה בדרכי, מבינה שחייבת לרכוש חלב כי ההורים חוזרים מחול וגם ככה אעבור ליד הסופר, תוך כדי מרימה טלפון ללברה שהתקשרה היום פעמיים ושזיננתי, שואלת מה היא עושה ואומרת שאני חייבת חיבוק של חברה שאוהבת, מסתדר להו כי היא רוצה לצאת בדיוק, סוגרות שאתקשר כשאסיים בסופר. עוצרת שם, קריסה, מוות בעודי בחיים, מבינה שזה הזמן להשתמש בקלף של פטור מתור, מבינה שאין לי כוחות להתווכח, עושה דוך לקופה הראשית, נושמת עמוק, מניחה תחלב על הדלפק, ואומרת בקול רגוע כמה שניתן: "אני יודעת שזה לא נראה לעין, אבל אני בהתקף חרדה, חייבת שתעזור לי ותעביר לי את החלב הזה". הוא עסוק במקום להיות קשוב- כנראה צריך לארגן קופה, אני מרגישה יאוש ומאבדת אוויר, קולטת ארגז פלסטיק, נחגשת ומתיישבת עליו, כבר שפופה, אדם נוסף ניגש לקופה הראשית, בוהה בי בסקרנות, אני מנצלת הזדמנות, ומבקשת, בקול שבור: "אני חייבת שתעזור לי, קח כסף ותשלם לו על החלב".
הוא דואג ושואלת אי עונה שאהיה בסדר, דמעות זולגות על הלחיים, זה מראה סוציאליסטי, אישה מטופחת שנראית חיצונית תקינה, עם דמעות זולגות ושפיםות וקושי בנשימה. הוא עוזר, אני בורחת.
מעדכנת את החברה שאני כבר מגיעה, היא יוצאת אלי.
יוצאות לבית קפה, מאוד עוזרת לי החברה להפחתת המתח ולמיקוד במשהו אחר שהוא לא החרדה או המוצפות, נעים סה"כ לצד הכאב שכואב בחזה.
חוזרות הביתה.
מדליקה השקייה. מחליפה בגדים למשהו ביתי, מסירה תכשיטים ומניחה במקומם, כןתבת ביומן בזמן שהכלבה אוכלת, כשהיא מסיימת יוצרות לטיול., כל הטיול אני שרה, שיר שהוא במקום בשיח הפנימי בכאב, פשוט לשיר את זה החוצה, כדי לגבור על הצורך להקיא, כדי לשחרר, שואלת את הכאבים והרגשות למה הם שם תוך השירה עונה לעצמי בשירה, כל הדרך רק שרה
חוזרות, משקה את הצמחים שאין להם טפטפות, מורידה כביסה, משקה גם בצמחים שבחצר, מתקלחת, שמה אוכל ומים חדשים לכלבה, מורחת קרם, נהנית רגע מהדבר הזה שנקרא סלף קייר, מפזרת לכלבה חטיפים כדי שתשחק חפש תחטיף כי היא חסרת מנוחה, מתלבשת, מכינה כוס תה, מתיישבת, כותבת פוסט הומוריסטי על טראומה.

וקולטת.
פאקינג פיזרתי "אני אוהבת אותך" למלא אנשים כי חוויתי מאיה, הייתי בפאקינג מאניה.
מתאכזבת.
מאכזבת כי להרגיש מאיה וחא שמחה זה מבאס.
כי אני רוצה להיות נורמלית.
מתבאסת נורא שהיום קיבלתי לא טוב את הקלונקס. יש ימים שבהם הוא באמת עושה לי צרות כשמתפוגג.
אולי המינון היה גבוה מדי אגב.
אבל מתאכזבת.
ושמחה בחלקי.
שנכון שעכשיו אחת בלילה שוב הולכת לישון מאוחר ושובניהחה קשה,ושנכון שהרגשות היו לא בדיוק של שפיות, אבל היו והיו נעימים כשנכחו.
זה נחמד.
אבל מבאס.
כי זו היתה מאניה.