עוד ארוכה הדרך אל האושר

בן 33. מעשן מגיל 16, כבר 17 שנים!
אני חי יותר כאדם מעשן מאשר כאדם נקי מעישון. נתון קשה להבנה עבורי.
הסיגריות הראשונות שלי היו לדעתי סביב כיתה י' ומאז כמדרון חלקלק, התדירות וכמויות רק עלו.
אינספור פעמים ניסיתי להפסיק לעשן. אינספור פעמים הצהרתי אני מספיק עם הסיגריות. זרקתי קופסאות לפח, בזבזתי מעל 2000 ש"ח שמישהו יגיד לי להפסיק לעשן. קראתי לפחות 5 פעמים את הספר " הדרך הקלה להפסיק לעשן", כתבתי מכתבים (ממש כמו עכשיו) לעצמי, לאשתי, ולאלוהים ומי לא?
יש לי חרא של היסטוריה משפחתית – אבא שלי עישן הרבה שנים ובגיל 46 קיבל דום לב.
אך שוב שוב חזרתי לעשב השוטה. שוב ושוב הדלקתי סיגריה.
למרות ואחרי כל הפתיח "המרשים" הזה, קיים בי קמצוץ של תקווה. זיק של תקווה. אמונה שאני יכול להשתחרר מהרגל המזעזע הזה שנקרא סיגריות. קיימתי בי תקווה שאני יכול להיות אדם לא מעשן. אדם נקי בלי צורך להרעיל את הריאות שלי קרוב ל20 פעמים ביום.
יש לילד שלי בן ה-5 חודשים זכות להיות בן לאבא נקי ובריא.
נרשמתי אתמול לסדנא של קופת החולים שתתחיל בעוד כחודש, אני רוצה להאמין שאני אנצח את המפלצת הקטנה הזאת שנקראת סיגריה.

אסיים במשפט של אברהם לינקולן
"זכור תמיד כי ההחלטה שלך להצליח היא חשובה יותר מכל דבר שתעשה על מנת להגשים אותה"