היי 06.11.22

התאריך זה רק כדי להבדיל. יש לי כבר הרבה פוסטים שמתחילים בכותרת "היי".

אני בסוג של התקף מתמשך, שמתיש אותי. זה מהשינה. זה עוד מאתמול בלילה. חזרתי הביתה, של חבר שלי, והייתי בשקט (עם טלוויזיה, מחשב ופלאפון, אבל בשבילי, כשזה כשאני לבד, זה נקרא שקט) עם עצמי. הייתי מול הטלוויזיה, לפעמים היא במיוט, ואז אני שמה מוזיקה במחשב, ולפעמים היא לא על מיוט ואז אני סתם גוללת (אומרים גוללת או מגוללת?) באינטרנט כל מיני אתרים, חדשות. גם פה. או משחקת בקנדי קראש. שנים לא שיחקתי. מאז שמחקתי את הפייסבוק. מחקתי את הפייסבוק בגלל שנפרדתי מהאקס הראשון שלי, הרציני הראשון, ולא יכולתי לראות את כל ההתראות של החברים המשותפים שלנו אליו, ועם הבת זוג החדשה שלו, שהייתה לו, שהייתה גם ידידה שלו כשאני והוא היינו ביחד. עזבו.
יש משהו טוב בשטף הזה שיוצא עכשיו, בלי לסנן. למרות שהעצירה הזאת, לכתוב את זה, זה בדיוק עוצר את השטף. נו, טוב.

אז גיליתי שאפשר לשחק קנדי קראש בלי חשבון פייסבוק, וזה נחמד לי. לפחות זה היה מרגיע אותי. יכולתי להעביר ככה את הזמן. זה לא מתיש אותי. אני כן מפעילה קצת את המוח. לא שיש שם מרחב בלתי נגמר ואין סופי של אפשרויות, ואני לא שולטת באלגוריתם של המשחק (נראה לי שאני משתמשת יותר במילה אלגוריתם לאחרונה, גם עם חברה דיברתי אותה לפני כמה ימים בהודעות כשהתכתבנו), אבל זה נותן לי הרגשה של משחק ששווה לשחק אותו, ולא שטויות שגורמות לי להרגיש שיורד לי האייקיו יותר מהר מהקצב שבו אני נושמת.

אחר כך הלכתי לסלון, גם, עם המחשב והפלאפון, והייתי עם השילוש הקדוש. טלוויזיה ברקע, ו, אתם יודעים.
אה, ועם זהו זה. התגעגעתי אליהם. ולא צפיתי בעונה האחרונה שלהם, 5, זו שלפני הבחירות.

גם ארץ נהדרת חזרה על רקע הבחירות האחרונות. הם פשוט גאונים.

אני התעוררתי עייפה, כשחבר שלי קם לעבודה. נתתי לו חיבוק והמשכתי לישון. אחר כך ישנתי עוד. לפחות לעוד פעמיים, שני נמנומים, כל כך עייפה. כתבתי מקודם "עייפת" וזה הזכיר לי את המילה העברית לג'ט לג. אבל אני לא יודעת עכשיו אם זה עייפת או יעפת. נראה לי שיש את שתי המילים האלה בשפה העברית, גם ככה. אבל אין לי מושג מה זה מה.

היו לי דמעות בעיניים. חוץ מלהיות רעבה ולרצות לבכות, לא היה חשק לכלום. אני בת 28. כבר בת 28. אבל לא. ככל שעובר הזמן, אני מבינה שאני יותר קטנה. מילדה שאמרו לה שהיא בוגרת, ושבגיל 12 עם מנטליות של מינימום בת 16 או 18 (עזבו את זה שילדים, נערים בגיל העשרה זה בין היצורים הכי לא שקולים על הפלנטה), ולמעשה התכוונו שיכולים לדבר איתי על הכל, ושאני אבין, שאני נבונה, חכמה, אינטליגנטית, בוגרת ועוד שלל תופינים, הנני עומדת היום כאן לפניכם (ואיתי עומדים ששה מיליון קטגורים – סתם, בדיחה לא מוצלחת. סליחה מכל מי שמוצא עצמו נעלב מהדברים. דרכי וויסות כוללים ציניות. והומור שחור. זה כמו שבשבעה של אמא שלי, סיפרתי לחבר דברים עליה, והתחלתי להגיד שהיא אוהבת משהו, אז השתמשתי במילים "אמא שלי מתה על…" ואז קלטתי מה אמרתי, וקטעתי את זה ואמרתי בקול הכי מתפקע מצחוק בעולם "אמא שלי מתה!!!" וצחקתי עם דמעות בעיניים. לא של בכי. של צחוק צחוק. השתפכות מצחוק. גם ל"השתפכות" יש משמעות אחרת, לא? להשתפך? כמו התרפקות? או שאני מבלבלת?) אז בחזרה ל"עומדת כאן לפניכם"; מישהי שממשיכה לחגוג (מי שישמע, חגיגה) ימי הולדת, הגיל הכרונולוגי שלה עולה, אבל הצרכים שלה, הרגשיים, הנפשיים, הם של ילדה. הילדה שלא הייתי. הייתי ילדה מאופקת. חמודה. מבינה. חכמה. פרחתי לבד. העסקתי את עצמי, למדתי לבד, חקרתי דברים. אני סוג של אוטו-דידקטית. כן צריכה מסגרת וסדר כדי ללמוד דברים, זה יכול יותר לעזור לי, אבל אני כן אוטו-דידקטית. זה הוכח לי כשהייתי צריכה ללמוד לקראת מבחני הקבלה לאקדמיה למוזיקה, זה הוכח לי כשלמדתי באוני' הפתוחה, קורסים שהם במפגשים מעטים והרבה למידה עצמית ועצמאית בבין-לבין. הגשת עבודות, לגשת לבחינות וכו'. לעזאזל, זה כיף. ללמוד. ללמוד זה כיף.
אה, וגם ילדה שלומדת, שקדנית. "חנונית". אני מחוננת.

– הפסקתי לכתוב פה, כי היה לי טלפון מדודה שלי. זה עשה אותי שמחה. חימם לי את הלב.
עכשיו אמשיך.

שורה תחתונה, אני עייפה ומיואשת, מבולבלת, צריכה לחסוך באנרגיה והייתי צריכה לפרוק.

תודה שקראתם.
לולי.