אני מכריחה את עצמי.

להתגבר על הבושה, אוי, כמה בושה.
להסית את ה- הנה, כמו עכשיו. זה נתקע לי. אני מנסה, אני מנסה לכתוב, ומרגישה כאילו אסור לי לסיים משפט. אסור לי לעמוד מאחורי כלום. אף מילה שלי היא לא בטוחה.

ואמנם ניסיתי להכריח עצמי, אבל הנה שוב, תחושת גועל ובחילה וכאב עצום בראש, במרכז המצח. כל שאני רוצה הוא חיבוק. כל שאני רוצה הוא להרגיש בטוחה. להרגיש מלאה. שלמה, סוף סוף. היה לי סוף שבוע רצוף תובנות. מרגש לחשוב על זה ולהבין את זה, אבל גם קצת טראומתי. לא, לא קצת. קצת הרבה טראומתי.

התקשרתי עכשיו, תוך כדי הפוסט, לחברה. היא ענתה, והייתה עם חברים. כל כך שמחתי בשבילה, זה לא תמיד יוצא לה, ולא קל להנות. אז מה זה שמחתי. זה אומר שהיא לא זמניה בשבילה, אמנם, אבל זה בסדר. יכול להיות שזה פשוט ככה. רק שהראש שלי מתפוצץ. מכאב ומלחץ. הרבה יותר לחץ מכאב.

עברתי לסלון. חבר שלי ישן בחדר. המצב מתנדנד, אני לא יודעת את מי להאשים. על מי לזרוק. אבא שלי, התקשרתי לאבא שלי, כדי לפרוק. מה חשבתי? שזה יצליח? אע. לא.

יש בטלוויזיה תכנית שהמתמודד בה הוא מי שהיה המנחה שלי בסדנת הכתיבה, זוכרים? זו שבמהלכה לקחתי אובר דוז ונכנסתי לאשפוז אחרון. כן, זה החלק שהשמטתי מתיאוריי אחר החוויות שלי מהסדנא. המון טריגרים. לא אשמתו של אף אחד אבל. לא הפעם.

אני רוצה תשומת לב. אני מודה, וזה גומר אותי שאני לא מקבלת מה שאני צריכה. אני מתביישת.