פעם המורה להיסטוריה אמרה לי שפייסבוק זה לכתוב את היומן שלי ולהראות אותו לכל העולם.

ואני שואלת את עצמי האם זה לא ככה גם עכשיו. ככה יצא לי לחשוב על פה בימים האחרונים. אני זוכרת שהמשפט הזה טלטל אותי, זו הייתה הפעם הראשונה שהרהרתי בפרטיות ברשת. לא הייתי אף פעם מהמישהם שמסתירים, שקנאים לדברים שהם עוברים. לא היה לי מה להסתיר, וגם לא הייתה לי הרגשה שיש לי מה להסתיר. בדיעבד, מלמדים אותך ואת חוטפת הערות שמחלחלות כל הזמן על להישמר. לא לשתף הכל. ויש לא לשתף בכלל.

ישנתי אצל חבר שלי. כמעט, רציתי לבטל עם המדריכה שלי. אני לא נרדמת בלילות שלפני פגישה איתה, בזמן האחרון. היא עודדה אותי להיפגש ולצאת. נפגשנו בקניון. שתינו קפה ואכלנו כריך חביתה, כל אחת. היא קצת חופרת. והיא אוהבת נעליים. אז הסתכלנו על נעליים. וכשהיא הלכה כי הסתיימה הפגישה, נשארתי לשבת קצת, והתאכזבתי לראות שאף אחד לא חיפש אותי בפלאפון. שלחתי בלילה כמה הודעות לאנשים, וציפיתי שלפחות יתייחסו.

קניתי מקדונלדס ובאתי הביתה. אכלתי את הצ'יפס, שתיתי קצת מהקולה ואני מול הטלוויזיה. יש עוד מעט את ההשבעה של הכנסת, או משהו. ולקחתי שוב את ההרגעה שלי. אני חושבת שהחל מחודש הבא, או לפחות החל מהפגישה הבאה שלי עם הפסיכיאטרית, אני אקח עוד טיפול שהיא הציעה להרגעה יותר ממושכת. ולא לפי צורך. לא נראה לי שזה יכול להזיק.

אני יודעת שיש בי. אני יודעת. אני יודעת, אני יודעת. אני יודעת!
אני מנסה להשתחרר מהכבלים שאני שמה על עצמי, כשאני לא מרשה לעצמי לעשות דברים מסויימים, לחשוב בצורה מסויימת, להשתחרר, להרגיש לא חייבת, לתת לעצמי להקשיב לקול של עצמי.

הכדור מתחיל להשפיע. זה מרגיש טוב.

ציפור אמרה לי "תחליפי את הכדורים במוזיקה", וזה כל כך נגע בי. הציוצים הכל כך רגישים שלה. זה גם אומר שהוא מאמין בי. ומנגד, שאני טובה במוזיקה שאני עושה. מאוד טובה.

אמא,
תבואי.
בואי לחבק אותי.
בואי לחבר אותי אלייך.
תבואי לשבת לידי.
בואי נצפה בעוד פרק
של סברי מרנן
או החיים זה לא הכל.
אפשר גם בנות הזהב,
ואפילו המערכונים האלה בערבית שאת אוהבת
בתכנית "מא פי מטלו"(אין כמוהו) בערוץ הלבנוני.
אמא,
תבואי
כדי שאני לא אצטרך אף אחד אחר.
כדי שאני לא אהיה אבודה באמצע היום,
וארצה להתקשר אלייך לפרוק
ולקבל אהבה
ולשמוע את הקול שלך,
אבל אתקע שוב במראה האטומה הזאת.
אי אפשר.
אמא,
תחכי לי. יום אחד נתאחד.
ונצפה בפרק של סברי מרנן
והחיים זה לא הכל
ובנות הזהב
ומא פי מטלו.
ואני אביא לך פרחים צהובים,
ואדנית מלאה בצמחי תבלין,
ואני אכין לשתינו קפה
ונצחק לתוך הלילה.
תחכי לי, מלכה שלי.
תחכי לי.