שבת, 19.11.22

אני במיטה בבית של חבר שלי. מאז הבוקר המאוחר-הצהריים המוקדמים אני מוצפת. טריגרים, פלאשבקים מהצבא, מהבית, מסיוטים, בגלל שחבר שלי מדגדג אותי ואני נכנסת למגננה, והגוף בשוק, ואפילו הצחוק שלי בפאניקה.

שמתי סרט של הגששים, "שלאגר". אני כל כך אוהבת אותם. אתמול בלילה, בחדשות של 12, הייתה כתבה עם גברי בנאי. הוא אמר שמישהו אמר לו 'הבת שלי בת 10, ומכירה את כל הגשש בעל פה'. הרגשתי גאווה. ואמרתי לעצמי, אני כמוהה. רק בת 28. והתחלתי גם בנערותי, להתקרב אליהם יותר. כשהתפתחה לי המודעות, ופחתה החרדה והרתיעה מרדיו וממה שלא מיינסטרימי.

בכיתי. היה לי התקף שלא הגיע לפיק. ואז אני וחבר שלי צפינו בסרט. דווקא חמוד. וכשהסרט נגמר, שוב. דרופ. אז לקחתי הרגעה. בערב אנחנו הולכים להצגה.
אני מקווה שאשאר ערנית. כמו שהרופאה אמרה לי כשנימקתי למה אני רוצה לדחות טיפול מסויים, היא אמרה "אז את רוצה להיות בריאה, כדי לקחת את התרופה". אהבתי את זה. היא טובה. היא רופאה טובה. שהולכת לעלות לי, וכבר עולה לי הרבה כסף. אבל רופאה טובה.

חבר שלי לא אוהב שאני צריכה הרגעה. אני קצת קצת מתחרטת שלקחתי. אבל אין מה לעשות עכשיו. מקסימום ארדם ואקום משעון מעורר. אני רציתי לברוח. אל תיכנסי בעצמך, לולי. מותר לך. יש לך סיבות טובות. הסיבות שלך, ללא ספק, מאוד טובות.

ביי.