ציפור?

נשבעת שכתבתי פה, התחלתי. והייתי אמיצה. אבל באמצע התחרטתי, ומחקתי. אני לא יודעת על מה אני שונאת את עצמי יותר – על ההתיימרות לא לפחד, או על ההשתפנות.
יש מילים שלא מפסיקות להדהד לי בראש. משפטים שמנוגנים לי במוח, כמו מנטרה, כמו פסקול, כמו אני מאמין. מניפסט.
ואני מאמינה לנואם ההוא. אני הייתי עכברה, והוא, החלילן מהמלין. לפעמים התחלפנו. או שסתם שינינו דמויות. יכולתי להיות מלכת הקרח, והוא היה כורה פחם. הייתי מלכת הלבבות, והוא קזבלן. הוא, הוא מלך החיות. ככה זה כשנולדים בחודש הנכון. אז הוא הפך אותי אוטומטית ללביאה. אפילו ששנים אחורה אני כבר ידעתי שאני כזאת. עבור מי שחשוב לי, אני שולפת ציפורניים, חושפת שיניים, שואגת. מבריחה. ואם זה לא מספיק, אני משתסעת. בלי רחמים. לא רואה בעיניים. פשוט ל א – ר ו א ה – ב ע י נ י י ם. ולא מתחרטת, לא מצטערת, לא עוצרת להסתכל אחורה. רק לסכל את האִיוּם, רק ליירט את הסכנה. אכלתי מספיק ריקושטים. ואני אגן על מי ששלי, שהוא בן אדם שלי, כמו על גורים, כמו על אח או אחות, אפילו שאין לי, ואני בכלל בת יחידה. כי אפשר לבחור משפחה.
בכל אופן, כמה פעמים אני מוצאת את עצמי רוצה לפנות אלייך… לפעמים רק לפרוק. לפעמים לשתף, ולחייך בלי פחד. ולחלום חיבוק פתוח לרווחה לקראתי. איך היית בשבילי… בשבילי אמיתי. טהור. אמיתי. אמיתי. נכון. מוקדש. רק אליי. לא חשבת על עצמך. רצית בטובתי. הזכרת לי שאני טובה. ראית בי גם את החולשות, וליטפת לי אותן. שפכת עליהן נצנצים. הרגשתי זוהרת בזכותן, מהמילים שלך.
אני כועסת. אני מרגישה שאני לא מספיק. שאני אף פעם לא אספיק למישהו. למשהו. אני, בכלל, מסתפקת? שתקי, שתקי. חבל, את קוברת לעצמך בור. הוא יעיד. נכון, ציפור?
אני מיואשת וחסרת ביטחון, כי התייאשתי ומצאתי את עצמי ברגע אחד ארוך, שמתמשך, של חוסר ביטחון. אני לא אוהבת את עצמי כי אני זוכרת שלפעמים אני כן אוהבת, ואז מרגישה שנכשלתי כשאני כבר לא. אני צריכה תיקוף של אישורים על היותי, על הערך שלי, לא בפני עצמי. עצמי כבר לא מחשבנת לעצמי. וזה רע… כמה זה רע. וויתרתי. הלכתי לעצמי באמצע הדרך. איזה טמטום… אני עכשיו קולטת! נטשתי את עצמי, ואני מחכה. למי? לעזאזל, למי?! עזבת בשביל ההוא, וההם, והכוס-אמ-אמ (אודיה, "הרב שלי אומר") ועכשיו את מתפלאת? אף אחד לא הבטיח מושב עולמים. בית לעולמים מצוי נקרא "קבר". וכזה כבר יש לך, שמור. מעל של אמא. קנית אותו ביחד עם שלה, לפני הלווייה. חחח אז מה, אני אציע לו "בוא תיקבר איתי"? רומנטי עאלק. רומיאו ויוליה. כוסאומו ואחושרמוטה. די, תפסיקי לנבל את הפה. הרי הוא אוהב אותך, ויודע שגם כשאת מדברת הכי מסריח, את נדירה וטובת לב. ואת? את יודעת שאת כזו? את אוהבת את עצמך כמו שציפור אוהב אותך? את רוצה להפוך עצמך למלכה, כמו שציפור רצה? את חושבת כמה אהבה מגיעה לך, כמו שציפור אמר שמגיעה לך? את יודעת לדבר לעצמך יפה, ולהזכיר לך לאהוב את עצמך, כמו שציפור יודע? טוב ציפור אחת ביד משתיים על העץ? מה לגבי ציפור אחת בלב? נמאס לי.