True >> פַה.
מה אתם אומרים; אפשר להיגמל?
אני לא מדברת על חומרים. זה כבר הפסקתי להתעסק. אני לא באמת יכולה לדעת, חוץ מלעשות עליי ניסויים לא הומאניים, או להיזכר בחבר מהלימודים שהיה בתכנית 12 צעדים של N.A.
אפשר להתמכר לחולי? למחלות? לעצב? לבדידות? לסבל? לייאוש? להלקאה עצמית? לשנאה עצמית? חוסר ביטחון, בן אדם, תשומת לב (לא באמת מטילה ספק בזה, כן?), ריגושים, דיבורים, ניקיון, מוזיקה, ספורט, בינג', קולה, אבל, טראומה ועליה פוסט, קורבנוּת, התקרבנוּת, התעללוּת, אהבה, גאווה, לשקר, להתקלח, לדבר בטלפון, אינסטגרם, לשחק קנדי קראש, צ'אטים אנונימיים, סקס, להתמכר להתמכרות?
ציפור בת זונה. בן. היא בן. והוא בן זונה. אמא שלו לא עשתה לי כלום, כן? אבל "זרג אביו" או "בן ג'גולו" שהמצאתי עם חברה לפני כמה שנים, פחות תפס. שמנו לב שבכל הפעמים מקללים את האמא. או את האחות. למה זה? אה, או הדודה. אבל חוץ מ"אינעל אבוק", אין קללה על בנים. חשבנו שזה לא פייר.
אני לא רוצה ולא מוכנה לוותר על זכותי להרגיש. למה זה מביא איתו כל כך הרבה עצבים? אני לא רעה. לא.
טוב, די. התעייפתי.
לילה טוב.

את חכמה לולי. אפשר להתמכר לכל דבר.. ואני מניחה שגם להיגמל. שהרי, אנו לא נולדים מכורים. ואם זה מצב שאפשר להיכנס אליו אפשר גם לצאת ממנו. לפעמים אפוא זה יכול לפגוע בבריאותו של האדם, יש התמכרויות שהן לאו דווקא רעות או פוגעות, אבל באופן כללי התמכרות היא במובן מסוים מצב קיצוני, וקיצוניות היא אף פעם לא דבר חיובי לשום כיוון. חיים טובים ומאושרים הם חיים מאוזנים (אריסטו).
בנוגע לקללות - את צודקת. רוב הקללות הן בשימוש האישה כי זה מגיע מהשובניזם והפטריארכליות, ששלטו ועדיין שולטות בתפיסות של החברות השונות. אישה נחשבה לנחותה יותר ולכן השתמשו באמצעים
- 0
- שתפו
דווחואיזה יפה שהתייחסת לאספקט של קיצוניות. את עושה לי קצת סדר בכל זה.
אהבתי את הציטוט של אריסטו. אני בת מזל מאזניים. משימת חיי.
אני חושבת שנשים הן כל כך לא חלשות... אולי יש או הייתה איזו סיבה לטשטש את החוזק שלהן. יש גם תרבות של מטריארכיה. זה דבר מסקרן עבורי. אני מרגישה של"פטריארכיה" דבק רבב, אולי מעודף הלישה את המושג והתייחסות לאלפי דברים דרך המושג הזה, כנקודת ייחוס. אנחנו לא חלשות. רחוק מזה. את צודקת לגבי ה'כלב/ה'. אני זוכרת שכשהייתי ביסודי, והיה רווח ש"הומו" תהיה קללה, באיזה אחר צהריים אחד שיחקנו ואחות גדולה של אחד הילדים אמרה "אתם יודעים
- 0
- שתפו
דווחותודה לך על התשובה החכמה שוב.. אין כמוך!
אני מסכימה איתך שנשים הן לא חלשות, זו פשוט הייתה התפיסה לאורך שנים רבות. רוב החברות הן פטריארכליות עדיין, ויש את השובניזם ותקרת הזכוכית וחוסר שוויון, גם כשמנסים לתקן את זה, זה עדיין מושרש בתרבויות לצערי. אגב למשל את המילה "מפגר" אסור להגיד באופן חוקי, אפשר לתבוע על זה. אני לא מתחברת לקללות מקטינות באופן כללי, בייחוד כאלה שהן מתבססות על שימוש באוכלוסיות מוחלשות כדי לרדת על אחרים.
חיבוק ❤️
- 0
- שתפו
דווחוכיף להיחשף לאדם שרואה את הדברים כמו שאת רואה. אני לא יודעת אם אין לנושאים כאלה מספיק סיקור או שבאמת זה עדיין לא מפותח דיו בחברה.
- 0
- שתפו
דווחוהיי לולי ???
אז כן, אפשר להיגמל וגם להתמכר ברמות שונות למגוון דברים. יש את הבדיחות האלו על פולניות שמרגישות קורבניות ומדברות בסגנון של כמו פאסיב אגרסיב? שהן נהנות להיות בתפקיד אלו שאחרים לא בסדר כלפיהן. זו דוגמא להתמכרות לתפקיד הקורבני, אכלו לי, שתו לי, אני נורא מסכנה.
בשביל להיגמל צריך קודם כל להיות במודעות למצב, להכיר בבעיה ולא לחיות בהכחשה או הדחקה, צריך לרצות לשנות את המצב ואז לנקוט בצעדים לשם כך, אם צריך לקבל גם עזרה.
???
לילה/בוקר טוב לך ❤
לפעמים לקפוץ/לעשות שינוי זה מפחיד, אבל אז מגיעה הקלה.
- 0
- שתפו
דווחוההתקרבנות הספציפית שאת מתארת, היא כזו שכל כך מפחידה אותי. לאורך השנים יש אנשים שהכרתי פה ושם, והדיבור הנורא חד הזה, וחד כיווני של "תמיד התייחסו אליי ככה וככה" או "לא מעריכים אותי באף מקום עבודה", לא יודעת, כל מיני, מאנשים שדווקא תפסתי מהם, כי ראיתי בהם איכויות, זה נורא הפחיד אותי. כי אמרתי לעצמי, ככלל, שלא יכול להיות, פשוט לא יכול להיות שיש אחד לאחד אותו מצב בחיים. לא יכול להיות. יש התמודדויות דומות, קרובות, או צורך להתמודד שוב ושוב. אבל לא שבחיים יהיה לך קופי-פייסט על מצבים. והמבע שזה יוצר, "אני בסדר, וכל מי שפגשתי דפוקים", וואו, זה
- 0
- שתפו
דווחווואוו. עמוק.
אני חושבת שיתכן תהליך עם סיום, רק שזה דורש עבודה ממוקדת עם תמיכה מקצועית טובה.
זה לא שככה חייב להמשיך לעולם.
?
- 0
- שתפו
דווחועבודה ממוקדת עם תמיכה מקצועית טובה. לקחתי. ואהבתי :)
לב.
- 0
- שתפו
דווחולולי,
ההתמכרות זה סוג של בריחה? (ואם כן ממי?) זה לא להרגיש את האבל/פרידה/כאב? זו הימנעות ממשהו?
וחוץ מזה - מה שלומך היום?
- 0
- שתפו
דווחואני חושבת שלפעמים התמכרות היא אכן בריחה. בין אם במודע, ובין אם לא. בקורס של אמנים שהשתתפתי בו לפני שנתיים, דיברנו על מה הדפוס שלנו כשעצוב לנו או כשאנחנו מאוד מוצפים באיזשהו רגש. אחד הולך לאוכל, אחד הולך לראות חברים, אחר דווקא מסתגר בבית, במקרה שלי - אני בורחת לבינג' של סדרה או משהו. לא נראה שיש משהו רע בכל אלה, אבל באמת אולי כמו שפרפרונית אומרת, הקיצוניות והמינונים הם החשובים. אני כן צריכה לקחת את התרופה שלי, אבל אני גם צריכה חיבוק. חחח זה חמוד, להסתכל גם על חיבוקים כעל משהו שיכול להיות ממנו אובר דוז..
ואני חושבת גם, שכן. להקהות משהו.
- 0
- שתפו
דווחואנחנו כן נולדים מכורים כבר. הגנים שלנו ספוגים בהתמכריויות, זה מה שבונה את האישיות שלנו, ביחד עם תרבות וחינוך.
כל פעולה שאת עושה, היא תוצר של ניסיון להגיע ל'פיק' שיש לך דחף להרגיש. אנחנו יכולים להגיד לעצמנו שאנחנו הולכים להיות מאוזנים, כלומר לא להגיע לפיקים. בזמן שכל פעולה מכוונת לשם.
מרוב שלחצנו על הנקודות האלה הם נהיו כמו שקע/קרע/כיפוף על האפשרויות שנציג לעצמנו.. וגם אם עשינו כל דבר כדי לעטום/לתפור/ליישר - זו עדיין תהיה הנקודה החלשה שתתפרק ברגע שמותחים..
תוסיפי לזה את זה שקצת כיף לאתגר את עצמנו, לשים את עצמנו במבחנים, לשחק עם המחשבה
- 0
- שתפו
דווחוטיקאפ... השארת אותי ספיצ'לס. אני מעכלת תוך כדי קריאה עוד מילה שלך ועוד משפט ועוד משפט, ואומרת לעצמי, 'אוקיי, לזה אני רוצה להתייחס בתגובה שאשיב', 'אה, וגם לזה', 'וגם לזה'. הלהגיע לפיק, המרחק בין להגיד מילה טובה ללהסניף שורה. אמאל'ה.
זה שכולנו נולדים מכורים, לדברייך.. זה מעניין. האם "מכורים", או "מותווים" בהשפעת גורמים שציינת? יש תינוקות שנולדים בקריז, לאמא ששתתה או עשתה סמים. ויש עם אלרגיה. אז מה זה אומר? האלרגיה מחייבת צריכה/אי צריכה של חומר מסויים, מאכל, הימנעות על צורותיה. זה הכרח, כדי לשמור על החיים, או התמכרות כדי לשמור על החיים?
- 0
- שתפו
דווחוהיי :)
כנל גם בקריאה של הפוסט המחשבות עברו גירוי מעניין.
לגבי זה שאנחנו נולדים מכורים בא מהרצאות בנושאי ביולוגיה וכימיה שאני מקשיבה מידי פעם.. זו לא השערה שהגעתי אליה בעצמי..
הפיסקה שהזכרת באמת מאוד לא מובנת תחבירית, עכשיו אני קולטת.. בכל מקרה התכוונתי שכשאנחנו מנסים לצאת ממצב שלא נעים לנו להיות בו, אנחנו פורסים לפנינו כמה אופציות, בדר"כ דברים שאנחנו מכירים ויודעים איך הם יגרמו לנו להרגיש, או מקווים שיגרמו לנו להרגיש.. בין האופציות העיקריות שיצוצו יהיה הדבר הזה שאנחנו מכורים אליו.. כל אחד והרעל שלו. האופציות האלטרנטיביות יהיו ה"מעשה הנכ
- 0
- שתפו
דווחוהיי ורד
אני מסכימה איתך ועם אלה... אבל לא תמיד זה רע. יש הסחות דעת מבורכות, אפילו. אני למשל חושבת שבלי אפיק ליצירה, לא הייתי יכולה להתקיים. להתווסת. להרגיש טוב אחרי רגעים קשים לפעמים.
זה ממש מעניין. אף פעם לא חשבתי שאטיל ספק לגבי מה ממכר ומה הוא פשוט הרגל, והאם הוא הרגל שעושה טוב, או כזה שלא, והאם עצם התקיימות ההרגל מהווה סכנה או פוטנציאל להתפתחות של איזושהי תלות או התמכרות. מה קורה אם הדבר הזה אינו זמין יותר? בן אדם, חומר, תעסוקה. או מה אם זה כבר לא משפיע כבעבר?
- 0
- שתפו
דווחו