שביל הכדורים הבכל מיני צבעים.

אני אהיה כנה. בפוסט הקודם, האחרון שהעליתי, כל כך לא ציפיתי לכל כך הרבה התייחסות. כתבתי ממה שבער בתוכי באותו רגע. בקושי הצלחתי לבטא את מה שעבר עליי. להתבטא כמו ששמעתי בתוך הראש שלי, ורציתי להוציא החוצה. מאחורי כל הדיון הזה עם עצמי, עומדים הרבה יותר רגשות ועומס, כעס, נטישה, עצבות… פחדתי להגיד שאני מרגישה ננטשת. פחדתי להגיד שאני פגועה. פחדתי להודות בכמה חולשות שלי. בזה שאני מרגישה שהוניתי. שלא מגיע לי. לא במובן של "אני יודעת שמגיע לי יותר", אלא במובן של נכנס לי לראש במן האשמה כזאת, "לא מגיע לך". אני זוכרת שפעם כתבתי דרך ג'יימס:

לא מגיע לי
מישהו שיגיד לי
שלא מגיע לי.

אז ציפור, זה הוא. וזו למעשה סוג של מערכת יחסים אלימה. מילולית. ארסית. אני אשקר אם אני אגיד שלא היו לי גם רגשות אחרים. אבל הם בפוטנציאל הכי נפיץ להתבדות. עוד אחד ווירטואלי. חשבתי שאשבור את המעגל הזה. חבר שלי דיבר איתי אתמול על התאהבות. צפינו ביחד בMKR ורותי ברודו אמרה שמהרגע שהיא ניסתה בתוך נישואים להיות בקשר עם עוד גבר, באישור בעלה, היא כבר נתפסה כבוגדת, ונשבר האחרון בה, בעיניי בעלה. חבר שלי ואני דיברנו על התאהבות, ואני אמרתי שזה מצב של אי שפיות. וזו, לדעתי, הפעם היחידה שבה לא התנגדתי למחשבה הזאת, בה בעת. למעשה, עד עכשיו. אני חושבת אותו הדבר. היא יכולה לגרום לנו לראות משובש, מטושטש, לראות מה שאנחנו רוצים לראות, מקווים לראות. ולמה אני חושבת שזה על תקן אי שפיות? כי גם פוסט טראומה גורמת אותו הדבר. להישמר מדברים בלי בהכרח להבדיל נכונה בין טוב לרע, לתפוס רעילים ואלימים כרגילים, לחפש נורות אדומות, גם אם זה אומר לצבוע כמה.

רציתי לראות במציאות מי זה שדיברתי איתו למעלה משנתיים. עברתי איתו דברים בשלט רחוק… שלא יודעת עם מי עברתי בחיים האלה. ונמאס לי כבר לחשוב, כמו עם איתן, "האם זה היה? התקיים, או לא?" כי בתוך התודעה שלי, הרגשות שלי, המחשבות שלי, הפאקינג זמן שלי, תשומת הלב שלי, ההשפעה של הקשר הזה עליי – לטובה או לרעה, הרצונות שלי, התקוות שלי, התפישה העצמית שלי, כל אלה התקיימו באבו אבוה. וגם אם איתן שיקר לי, כל מה שהוא אמר לי לגביו והמשפחה וגרושתו והילדים והעיר שבה הוא גר והמקצוע שלו וזיבי, גם אם הוא שיקר לי, מה שאני יודעת נמצא במציאות שלי. עם זה אני יכולה לעבוד. אין לי ברירה אחרת. לחיות ב"מה אם"? יש מספיק כאלה שאני מטפחת בחיים האלה, תודה. אז גם ציפור. אפשר, אפשר לקרוא לזה אהבה. ואני אפילו נותנת לה נקודות זכות. לא כי אני זונה שלא מפחדת כבר מזין, אלא כי יש. אני שונאת את המשפט הזה. להשתמש בו. בטח עליי. אבל לפעמים זה פשוט מה שמעביר את המסר שלי הכי נכון ומדוייק. אני צריכה להקדיש מחשבה לעוד אימרה, אולי, כמו עם "זרג אביו" או שקרכלשהו. בכל אופן, אני מבינה שבשבוע וחצי שלא דיברנו, הוא ואני, כי הוא חתך, הייתי די באבל. הוא עזב בצורה דיפלומטית. יפה. לא נעלם. זה כאב. לשנינו. אבל הבנו. גם אני הבנתי. כיבדתי. הבנתי. אני במקום אחר. הוא? אין לי מושג באיזה מקום הוא. אני חיה (חייתי) על פירורי פרטים. ממש אניגמה. ומה בסופה? מה הפרס? כאב לב. כך מסתמן.

אני לא פה כדי לשלח מגרעות ולהוציא גועל. אפילו כשדיברנו מסריח, ואוהו, כמה מסריח הפה שלי ידע להוציא, אפילו אני הופתעתי. לא באמת התכוונתי. אף פעם. רק כיוונתי לעורר. להצית מודעות עצמית. לדרוש צדק. לדרוש יושרה. אני מאמינה שבן אדם צריך לראות את הדבשות שלו, קודם כל. אחרת, אני לא יכולה לסמוך עליו. ואחר כך, שיגיד מה שהוא רוצה על המסביב. אבל שיהיה מוכן לשמוע, לכבד, לשפוט ולשקול. לא להסכים בהכרח. אבל לתת לכל אלה להתקיים. ולא דיקטטור.
הייתי באבל כי זה הרגיש פרידה ממקום שיכל להיות טוב. יש בינינו חברות טובה. היא פשוט באה מאוחר מדי. והוא לא רוצה, כשיש לי זוגיות. והוא צודק. יש לי יהלום. כמו שעליי אמרו לי לפעמים? אז ככה. ואתם יודעים מה מצחיק? את שניהם הכרתי באותה הדרך. זה לצד זה, יש שבירה של המעגל הוירטואלי, מסתבר. ולטובה. כל כך לטובה. אבל אין גן עדן. במצב שלי, אפרופו פוסט-טראומה, הדבר הראשון שאחפש בגן עדן, הוא הנחש. או תפוח רעיל. ביום שמשי אני אמנע מלחשוב על סכנות. גם באהבה. ובריבים אני יכולה למצוא גירוי אינטלקטואלי. ולא לדעת שמגיע רגע אדום שצריך לעצור בו. לא. פרפר לאש. ושושן עם קוצים עליו. רוצים טוב? תיפצעו בדרך. תזיעו. תקיזו דם. תקריבו. אבל אפשר לסמוך עליי: תקבלו. יהיה מתוק, ויהיה טוב.

מה נהייתי פואטית עכשיו… אפילו שישנתי עד לפני איזה שעה. כנראה שלהתעורר משינה מפקס אותך. כן, לא כנראה. כן.
אני מרגישה שהתרוקנתי. לא במובן רע. להיפך. התנקיתי. אולי זה המינוח הנכון. ואני תמיד נהנית לכתוב, כשאני במצב לא שיפוטי שקוטל אותי. אני מחזיקה בראש, יש אפשרות שזה יופר בעוד זמן. לא ארוך, אפילו. וארגיש אחרת, אולי. תזכירו לי שאני לא איש הפח? ושזה סביר?
ותגידו, ככה זה, להרגיש? זה כבד לפעמים. והכל, זה כימיה? אפשר לרקוח שמחה במבחנה? למהול עצב? כמו שבסרטים, הדמות העצובה יושבת על הבר, ושותה, ושותה? ולנגוד כעס? לא מדברת על התפרצויות, וסמי הרגעה. מדברת על… לא יודעת. פעם אמרו לי שאני כדור הרגעה בבן אדם. זה ריגש אותי. והכי מדהים, שעוד מי שהיו סביבי וסביב החבר שאמר את זה, הסכימו איתו. אני כבר לא יודעת. מבולבלי. מבולבל לי. גם עם ציפור היינו עושים משחקי מילים. איפה זה, ואיפה אני עכשיו. גם זה שאני קוראת לו 'ציפור', זה לא סתם. כינויים שהתגלגלו…

סיפרתי לפסיכולוגית שלי היום חלום שחלמתי בלילה. והיא הגיעה איתי לזה שמתוך החלום ניכר שלא תמיד זמינים אליי. אמא שלי, אבא, המשפחה, אנשים בכללי, והיא בפרט. ואז רציתי להגיד לה "למעשה, כולנו, וגם מה שקורה פה (כלומר בקליניקה, בין הפגישות, וואטבאר, הכל) זה החתול של שרדינגר". תאוריית הקוואנטים. נמצא ולא נמצא. יש ואין. חי ומת. כשאתה לא נמצא מול אדם כלשהו, האם הוא באמת נמצא? מתקיים? קיים? 'אני חושב, משמע אני קיים'. כן? ואם אף אחד לא יודעת על קיומך? בתודעה של מי אתה קיים? בתודעתך שלך? בתפישתך את עצמך? אחרי שאמא שלי נפטרה, היו לי הרבה שיחות עם חבר קרוב. הוא כבר לא בקשר. זה מה12 צעדים של הN.A. המילים "חיים", "מוות", "עולם" ועוד, קיבלו משמעויות חדשות, רבודות ולפעמים גם אפלות, אצלי. אמרתי משפט באחת מהשיחות טלפון שלנו, שהלך כמו "הוא לא בחיים (שלי)". את ה"שלי" לא אמרתי, לא כי לא רציתי. אלא פשוט… היססתי לפניו. זה היה כזה, "הוא כבר לא בחיים…" ואז עצרתי להגיד לאותו חבר, "הוא כנראה לא בחיים. כי הוא לא בחיים -שלי-". זה היה רגע חזק. התפישה הזאת. של מה זה פה, מה זה שם, זה ש'פה' שלי זה 'שם' של מישהו אחר. ואין. יכול להיות שאין, ויכול להיות שיש הכל. אבל אני לא אדע. אף אחד לא יידע. החתול של שרדינגר זה כאן.