עוד שבת של כדורגל.

מה קורה?
יש משחק של פולין נגד ערב הסעודית. זה התחיל אצלי לפני קצת יותר משנתיים. לצפות בכדורגל, להירגע. זה מרגיע אותי, לראות נקודות זזות על משטח בצבע ירוק. ממש. למאיר אריאל עושה טוב לראות מטוס גדול ממריא דרך דמעה שקופה (טרמינל לומינלט). בדיוק שער שני של פולין. דווקא חיבבתי את הנבחרת בירוק. חבל שהם כרגע עם אפס שערים.

חבר שלי ישן. בחדר. אני גם נחה. צפיתי היום בפרק בסדרת דוקו על תעלומות עולמיות. הפעם זה היה פרק על כתב יד, ואולי צופן שכתבו אותו בו. פעם, כשקראתי את צופן דה וינצ'י, גיל 11 בערך, זה משך אותי מאוד, והתחלתי לחקור צפנים ולהתאמן בכמה. אז היום גיליתי צופן חדש, ממש חמוד. אבל לא כל כך עם תוצאות יפות כשניסיתי אותו. אולי אחפש עוד.
כמו שלימדתי את עצמי לכתוב בכתב ראי. זה גם היה מדהים. ועד היום. זה מבלבל אנשים. זה מצחיק.

לא נראה לי שיש לי על מה להתלונן. אני גם לא כל כך רוצה. אני רק יודעת שקצת ריק לי עכשיו. אבל בסדר. היו לי ימים גרועים מאלה. זה לא רע. יש ימים שנמרחים, וזה בסדר. גם אכילה רגשית, כשהיא מודעת, זה בסדר. הייתה לי מקודם כזאת. פרינגלס, ואז עוגה. אתמול, לדוגמא, הייתי מאוד מסודרת ולא אכלתי מעבר לארוחות. לא נורא. שינוי לא בא ביום אחד. אמנם אני עולה במשקל, אבל אני אוהבת את עצמי. אין לי ברירה אחרת. האפשרויות הנותרות יותר מסוכנות, בעיניי. אני משלימה, ועושה כמיטב יכולתי. לכל הפחות, כדי לשמור על בריאות.

אמא. נמאס לי להתגעגע. נמאס לי לחלום בלילה. נמאס לי לשמוח בחלומות, ואז להתאכזב מהמציאות. אני כל כך אוהבת אותך. תודה. תודה עלייך.
——-
אני לא מוחקת, אבל תדעו שבכמה הדקות שעברו משיצאתי מהחלון לחלון הוואטסאפ, הספקתי להתחרט ולשנוא, לכעוס על עצמי.

צ'או.