אחרי הוועדה.

וואו. כמה זמן עבר. שעות.
חבר שלי בא איתי. איזה מזל שהוא היה איתי.
עבר. הוועדה עברה.
הלכנו לסופר. קניתי כמה דברים לבית, בתקווה שלא ייזרקו הפעם. אני נמצאת אצלו הרבה. ככה שדבקים לפעמים מתקלקלים.
נרדמתי למשהו כמו שעתיים. או שעה וחצי. התעוררתי מקודם. לא פלא. זה שאב ממני.
מחר פסיכיאטרית.
ומתאמת טיפול.
ומדריכה.
חבר שלי אצלי. מנמנם.
שמתי חדשות על סטארט אובר.
אכלתי מעדן.
פתאום התחשק לי לכתוב.

האמת היא שכתבתי כבר לפני שנרדמתי.
ובאיזושהי נקודה, באיזשהו רגע,
הרגשתי שאין בשביל מה.
ואמרתי לעצמי 'למה'.
אז יצאתי, לא שמרתי, ולא העליתי פה כלום.

כאילו, על פניו,
קיבלתי מה שרציתי;
נחתי אחרי הוועדה.
אני מרגישה סביר.
יותר טוב ממה שיכול היה להיות.
אכלתי היום בסדר.
קצת יותר מודע.
ואפשר להגיד שגם נהניתי. מהאוכל. בחלקים ממנו.

נמרוד לא מרגיש טוב.
חברה אחרת ניסתה לדבר איתי כמה משפטים,
אבל לא יכלה.
חברה אחרת עמוסה ועייפה היום.
אני לא ניסיתי יותר.
הייתה תקופה
שכל מה שרציתי
הוא לחזור הביתה
לבינג'
ולישון
וזה חוזר לרצון שלי.

המחשב שלי
והגיטרה שלי
נשארו אצל חבר שלי.
אז לפחות עד מחרתיים
אני אהיה בלעדיהם.

אין קנדי קראש.
אין אתר סדרות.
פיראטי, מה פיראטי –
הדבר הזה מציל אנשים.

אני לא יודעת מה אעשה מחר
עם המתאמת טיפול
ועם המדריכה.
להשתבלל.
להשתבלל זה כיף.
אבל השאלה איך אפשר איתן.
כאילו,
הן לא חברות שלי.
אבל הן לטובתי.
ובשבילי.
לא יודעת.

מחשבות…
על ציפור, ועל עצמי.
על אהבה, ועל חיים.
על חולי ועל פשע.
למה פשע?
מה כמה?
שבע.
אני רוצה הגנה.
מרגיש לי שחסר לי.
אני לא מרגישה בטוחה.
סמוכה.
סמוחה זה שם.
יש לי במקרר סחוג אדום.
איזה שטויות.

בא לי פנטזיה,
בלי לדעת שהיא מדומיינת.
פשוט לחיות אותה
בלי הסחות דעת
על פנטזיה אחרת.

ש
ט
ו
י
ו
ת
.

אין אהבה. אין עצמית.
אין כוח ואין כסף.
אין קסם.
יש כשף.

מיל
מו
לים
.

אני חוזרת לדבר שטויות.
אני צמאה לתשומת לב
ורעבה ליחס.
או להיפך.
זוכרים את הפשע?
די, תפסיקי.

טוב.

בא לי להרגיש מלאה,
שוב,
כמו בפעם שאני לא זוכרת,
אבל יודעת שהרגשתי.

כוסאמכ.