יו ניימ איט.

עוד 17 דק' פסיכיאטרית.
יש פה חתול חמוד, בקומפוזיציה נחמדה, מחוץ לקליניקה.
קיבלתי קפה בחינם מאיזו מסעדה/בר של מלון. משהו לא ברור. לא חייבו אותי.

קאבר שעשיתי מתנגן מהפלאפון, תוך כדי שאני כותבת פה. אמרתי שאם לא עכשיו, אימתי? כי כבר לפחות שלוש פעמים מאז הלילה שאני מתחילה לכתוב פה, מהפלאפון, כי הלפטופ נשאר אצל חבר שלי, ואז סוגרת את החלון החלון כי צץ משהו אחר, ושוכחת לחזור אליו, ובינתיים פותחת חלון אחר שמוחק את זה שפה.

לפחות אני מצליחה, קצת, להאמין ללולי הזאת שאני שומעת שרה מכל הנשמה. היא משמיעה את הנשמה שלה בקאבר הזה, כשהיא שרה. אני בקושי מגמגמת.

כואב לי הגרון.
היה לילה מהגיהנום. טוב, אחד מהמדורים שלו. נרדמתי באיזה 7 וחצי בבוקר. ביטלתי עם המתאמת טיפול ועם המדריכה. תרופות לקחתי מתישהו. חבר שלי ואני רבנו. לפחות מחר לא צריך לצאת מהבית. אז השתבללות בכל הכוח!

החתול לא זז מפה מהרגע שהגעתי. אפילו לפני שהלכתי לקנות קפה, הוא היה באותו ספוט. אפור כהה כזה, עמוק. יציב. מתבונן מסביב. סורק. רגוע.

אני אוהבת לצפות בדיוק מהסיבה הזו. הם מרגיעים אותי. החתול הזה, יש לו רוגע שכאילו אם היה חילזון, היה נע באותה נונשלאנטיות.

האמת היא שבאתי רק כי זו ביקורת. אין לי מושג על מה לדבר איתה. לא בא לי כלום. פשוט כלום. אני כבר לא מעשנת. אפילו שכמעט הדלקתי את השלושת-רבעי ג'וינט שמצאתי בחדר שהיה של אמא שלי לפני שבוע, מלפני כמה חודשים, כשישנתי שם קצת. כבר לא לוקחת בנזודאופינים או בני זונות אחרים. הקאבר השני מתנגן עכשיו. כיף.

יש עוד קאבר שמתבשל, והוא בעיבוד א-קפלה. קולות על קולות על קולות, כולם שלי. קצת אירוני. כמו שיש לי בתוך הראש אותי מתווכחת עם עצמי, צועקת, צוחקת, בוכה. מלמדת.

מי שלפניי נראה לי יצאו עכשיו מהקליניקה. אני, תורי עוד 7 דק'.
חשבתי בדרך לפה על כמה אקסים שלי. כמה מהם אני מעריכה, ולמה, כאלה מחשבות. הגעתי למסקנה שאין הרבה. אני חושבת שבין אחד לשניים. וגם, לכיוון האחד. אבל כן, בין אחד לשניים איט איז. והקטע הוא שאחד הוא מי שאהבתי הכי הרבה, והשני… מי שעד לפני כמה חודשים תיעבתי. אבל התפכחתי. וטוב שכך. והתאהבתי בו מחדש. ואז לקחתי אובר דוז כשלא הסתדר. אבל זה כבר פרק אחר.

טוב. עשיתי עצירה כדי להאזין לקאבר הזה מתחילתו ועד סופו בלי לכתוב ולהתרכז במסך תוך כדי.

זמן עד לשעת השין: 1 דק'
החתול עדיין במקומו.
וויש מי לאק.