סליחה

אני ממש כועסת
ישבנו אצל דודה שלי ובטלויזיה דיברו על החייל שתקף פעיל שמאל
היא אמרה שכל הכבוד שהוא תקף
לדעתי זה לא כל הכבוד שהוא תקף
כי חייל זה לא אזרח, חייל נושא נשק והנשק הזה יורה מהפתקים שכולנו שמים בקלפי. ודמוקרטיה זה דבר שברירי מאוד שמגן על כולנו. לא הרוב קובע, לא עריצות הרוב. דמוקרטיה שזה הדבר הכי יפה שהאנושות הצליחה לעשות, יש בה הרבה פגמים כי מדובר בבני אדם אבל זה כל כך יפה וזה ממש נס שאנשים החליטו להתארגן ביחד ולוותר על כוח כדי לתת כוח, מתוך בגרות והבנה מורכבת של המציאות, מתוך למידה של ההיסטוריה והבנה שמשהו לא עובד ותיקון ושיפור והנה אנחנו בדמוקרטיה, אבל לא כולם חיים בדמוקרטיה, 3 מיליון פלסטינים שחיים תחת משטר צבאי שלנו לא חיים בדמוקרטיה, וזאת הבעיה.
יש אנשים טובים שלא ויתרו על השלום אפילו שרצח רבין ואפילו שבן גביר. אנשים שאני לא מבינה למה כל כך בקלות מפקפקים באמינות שלהם. אנשים שאין להם שום אינטרס לשקר. הם באים כל שבוע, כל חודש, הם נפגשים וחושבים איך להמשיך ביחד כדי לפתור את הבעיה הזאת שמשותפת לכולנו, איך לפתור אותה בדרך ישרה וערכית. כל מה שהם מקבלים מהחברה זה זין בעין.
אני יודעת שהם צודקים בדרך שלהם אבל גם אם הם טועים אני כל כך כועסת על כל כך הרבה אנשים במדינה הזאת על הפחדנות ועל הרשעות. זה שורף לי את הלב.
אני אוכיח לעצמי ואני אוכיח לכולם. אני צריכה ללמוד על סכסוכים דומים בהיסטוריה ולמצוא שם תקווה לפתרון. אני אלך למפגשים של נשים עושות שלום, אני אלך לסיורים בשטחים.
אני שונאת להתווכח , היה לי כל כך קשה לשבת שם בשקט ולהקשיב לדברים שהיא אומרת, רציתי להגיד שזאת הייתה יכולה להיות אני או האקס שלי שם. ואני לא יודעת ממה להתחיל, מה אני אגיד לה? שאני חושבת שהיא לא מוסרית? שהיא פשיסטית? שאני כועסת עליה? היא דודה שלי. מה אני אגיד לה? אני יודעת שראיתי ושמעתי וחוויתי כל מיני דברים, שראיתי שותפות יהודית ערבית , בין פלסטינים ללא אזרחות ליהודים. ראיתי אותה ושמעתי אותה וחוויתי אותה בכל החושים. אין דרך חזרה אחרי עדות כזאת. איך להסביר לה את זה? אלה לא טיעונים אסטרטגיים ולא עובדות היסטוריות, זאת פשוט תחושה של ׳כן, יש פרטנר׳. יש את העדויות של שוברים שתיקה שבעיני מוכיחות שאנחנו לא מוסריים ולא בטיח אבל זה לא מעניין אף אחד, לאף אחד לא אכפת ממוסר. מוסר זה לחלשים וצבועים. הייתי רוצה להגיד שאנשים פשוט לא מודעים למה שקורה ואם הם רק היו יודעים אז היו מדברים אחרת וככה חשבתי פעם אבל אני כבר לא בטוחה.

עדויות שלי: אני אהיה הכי אובייקטיבית שאני יכולה להיות

דרום הר חברון.
אני חושבת שהייתי שם פעם אחת. זאת הייתה הפגנה של כפר קטן מאוד , הם חיים בעיקר במערות אבל היו שם גם מבנים, קצת ציבוריים וקצת פרטיים , משהו כמו 5-6 מבנים מבטון. האקס אמר לי שאלה מבנים ללא היתרי בניה, כי לא נותנים להם של היתרים באופן כללי. אז הורסים להם והם בונים מחדש. זאת בירוקרטיה אז לא הורסים מיד זה לוקח זמן ובזמן הזה יש מבנים שעומדים.
זאת הייתה הפגנה שאני לא זוכרת בדיוק על מה היא הייתה, אם אני לא טועה זה היה כמחאה על פציעה של תושב הכפר הזה שהוא די מנהיג שם. היה בהפגנה לא אלימה כמה זמן לפני זאת וירו בו ברגל או משהו כזה שפצע אותו קשה אז בעצם על זה שירו בו למרות שהוא לא עשה שום דבר חוץ מלהפגין הפגנה לא אלימה.
הפגנות בשטחים הן לא חוקיות בכל מקרה. הפגנות של אזרחים בישראל שהן מתחת ל50 איש לא צריכות אישור מהמשטרה, למרות שהמשטרה בכיף לפעמים אומרת למפגינים שהיא לא חוקית למרות שהיא כן בתקווה שהם ייבהלו ויתחפפו וגם את זה ראיתי קורה כמה פעמים.
הפגנות מעל 50 איש לאזרחים בישראל מחייבת אישור מהמשטרה.
הפגנות בשטחים הן לא חוקיות נקודה.
אז אם פלסטינים מפגינים בשטחים יש צבא והצבא הוא הריבון שלהם.
אם אזרח ישראלי מגיע לשטחים ומפגין, לפי החוק חייל לא יכול להגיד לאזרח ישראלי מה לעשות , שוטרים כן יכולים, כלומר מג״ב, אבל לא הצבא. אז בשטחים אם אין מג״ב בעקרון לא נוגעים באזרחים. אזרח בשטחים שמפגין יכול להיות פעיל שמאל ויכול להיות מתנחל.
אז הגענו באוטובוס כמה שמאלנים ״אנרכיסטים״ .
עכשיו אני אתעכב על זה. בעצם יש כל מיני שמאלנים שפעילים שם והם לא בהכרח אנרכיסטים. יש אנרכיסטים אבל לא כולם. מה זה אנרכיסטים?
זה בגדול אנשים שרוצים שלא יהיו מדינות, הם לא בהכרח נגד חוקים והתארגנות חברתית, אבל כן שואפים לכמה שפחות. קשה להגדיר אנרכיסט כי יש מלא סוגים. יש אנרכו-קומוניסטים, אנרכו-פמיניסטים אנרכו-כל מיני. נגיד יש אנרכיסט שלא יצביע בבחירות כי הוא לא רוצה להיות שותף במערכת. יש אנרכיסט שיצביע בבחירות למרות שהוא לא רוצה להיות שותף במערכת. אולי מקביל לחרדי לעומת דתי לאומי או משהו כזה.
מההיכרות שלי יש אנרכיסטים שלוקחים את החוק לידיים בצורה של גרפיטי. יש את תנועת אנטיפה (אנטי פשיזם) שהיא תנועה אלימה שלוקחת את החוק לידיים והיא לא פעילה בארץ, אני יודעת שהם חזקים בברלין וקצת בארצות הברית. אני לא יודעת אם הם אנרכיסטים האמת. הם בעצם לוקחים על עצמם את התפקיד של המשטרה , אז במובן הזה האקט אנרכיסטי. למיטב ידיעתי הם לא יוזמים תקיפות אלא מהווים מגן אנושי בהפגנות. תוקפים פשיסטים וניאו-נאצים.
האנרכיסטים שאני הכרתי בירושלים הם לא כאלה, הם יותר ילדי פרחים קשוחים. הם תקיפים בזה שהם עומדים באומץ עם מגפון בתוך קהל ששונא אותם אבל הם לא עוברים על החוק, זה גם לא אסטרטגי בעיניהם.
דוגמה. הייתי בישיבה של אותם אנרכיסטים. ד״א יש לדייק ולומר אנרכיסטיות כי זה רוב נשי ומדברות בלשון רבות.
העדות שלי ממש מבולגנת ולא משרתת את המטרה, לא משנה
אז בישיבה הזאת הגיע אורח, ונושא השיחה היה אסטרטגיה לפעולה עתידית. בכלל לא זוכרת, משהו סביב הפגנות בלפור.
אז אחת המנהיגות של הקבוצה העבירה ביקורת על זה שבפעולה האחרונה שלהם , איזשהי הפגנה, היה אחד מטומטם שהתנהג באלימות כלפי הימנים שם. אז האורח אמר שהוא המטומטם חחח והתנצל ואמר שהוא ישמח ללמוד מהן על איך לעשות אקטיביזם בצורה אפקטיבית (=בעיניהן, בצורה לא אלימה ושומרת חוק . כמובן בגבולות הסביר , למשל הרבה אשים עוברים באדום לפעמים, דברים גבוליים. אבל אלימות זה חד משמעית לא).

אוקי איפה הייתי?
אני ממש נהנת
אז הגענו באוטובוס והיינו שם כמה זמן ולא היה לי כוח לזה ולא סמכתי על כל הגברים שם שמדברים בערבית ואני לא מבינה את השפה שלהם. היה אחד זקן שדיבר במיקרופון ומישהו יהודי צעיר תירגם אותו. סך הכל דברים יפים, היו כמה דברים שקצת צרמו לי אבל אני לא זוכרת בכלל מה נאמר. אחר כך הגיעו מלא בנות צעירות , ילדות . עם שלט ענק כזה מבד והייתה רשומה בו ססמא יפה על שלום. ואז התחלנו ללכת כולם יחד. היינו הרבה, כ50 איש. הלכנו על הכביש שצמוד לכפר שלהם. כאמור הפגנה לא חוקית. אה ושכחתי להגיד שיש יהודים לא אנרכיסטים בהפגנה הזאת, למשל אנוכי, למשל ל מיני. יש כל מיני שמאלנים, אני לא יודעת מי כי לא שאלתי אבל יש כל מיני אנשים שבאים להפגנות כאלה, אני מאמינה שביניהם גם ציונים, אם כי הרוב כנראה לא ציונים.

אז הלכנו ממש קצת והצבא הכריז ברמקול שזה לא חוקי ואנחנו צריכים להתפנות. ממש קצת המשיכו ללכת, אני הלכתי בשוליים ורחוק כי האקס הזהיר אותי שיהיו רימוני גז או איך שקוראים לזה ושזה מסוכן ושאני לא אתקרב. זה היה הכי קיצוני שלי. אז באמת לא היו כדורי גומי למיטב ידיעתי ואף אחד לא נפצע אבל כן היו הרימוני גז האלה. אני לא בטוחה לגבי השם אבל זה מין משהו שזורקים ויוצא עשן ויש רעש חזק של פיצוץ וה מסוכן אם זה פוגע ישירות.מסוכן כי אם זה קרוב לעיניים האור של הפיצוץ יכול לפגוע בראייה, כי הרעש אם הוא קרוב לאוזן יכול לפגוע בשמיעה והפיצוץ עצמו יכול לפצוע. בעקרון אסור לזרוק את זה ישירות על אדם כי זה כלי לפיזור הפגנות. ובאמת ההפגנה התפזרה מאוד מהר. ידעתי שיהיו הרימונים האלה אבל זה כמובן שונה לדעת ולהרגיש. פשוט היו מלא ילדים בהפגנה הזאת וזורקים את הדברים האלה לתוך קהל כזה ולא משנה מה תגידו ״מה יש לילדים לעשות שם״ שזה בולשיט בעיני כי זה לא שחיילים לא נכנסים לילדים האלה לבתים ומכוונים לכיוונם נשק באמצע הלילה. ״המצב מורכב״ כן הוא מורכב .הילדים האלה לא בטוחים במערות שלהם. לילדים האלה אין ביטחון ואין עתיד. וחוץ מזה, הילדים האלה בטוחים עם שמאלנים יהודים לידם כמגן אנושי. תמיד כשיש יהודים ועוד עם מצלמות הצבא מתנהג פחות באלימות כלפי פלסטינים כדי לא לסכן את היהודים. זאת אחת הסיבות שהם מגיעים לשם. להוות מגן אנושי. אובייקטיבית להיות בסיטואציה הזאת שאת שומעת את הפיצוץ הזה ורואה את העשן הזה בתוך קהל של אנשים וילדים כי הם הולכים עם שלט זה מטלטל, זה עצוב, כואב, זה פשוט מנוגד לטבע. מנוגד לכל מה שהגיוני, לא צריך להיות.

כל כך בא לי שכולם יקראו את זה אבל אני כל כך לא מנגישה את זה
זה כאילו דברים כואבים לדעת ובאמת החיים הופכים לקשים יותר במובן מסוים אחרי שיודעים את כל הדברים האלה האבל רק בגלל שכולם שונאים אותך על זה. זה בעצם כן נותן תקווה כי כל הסכסוך הזה מקבל צורה ברורה ומה שלא מבינים הרבה יותר מפחיד ממה שכן מבינים.

אבל זה לא יעזור העדות הזאת כי עד שלא חווים את זה זה לא באמת .. זה כמו לראות תמונות נוף מטיול של חבר בעבודה. זה פשוט לא מותיר שום רושם.

אז חזרנו לכפר והיה שם מאהל כזה גדול וחילקו קפה ואמרו תודה שבאנו. לי שם לא היה כזה נוח , כי אוירה גברית כזאת ומלא ערבית שאני לא מבינה. ובכלל כזה רציתי לשבת ולא היה איפה והכל חול ואבנים וקר אבל גם חם כי אני עם מעיל ואנחנו הולכים הרבה.
ואז היה צעקות רעש , כאילו קרה משהו. לא ראיתי מה קרה אבל ממה שאמרו היה מתנחל שנכנס לאחת המערות או ניסה להכנס ואז היה סוג של ויכוח. היו קבוצה של מתנחלים על גבעה , ביניהם לבינינו חיילים. אז התחילה מין הפגנה כזאת. אנחנו קראנו ססמאות והמתנחלים גם. האנרכיסטים עם התופים. אל יאוש אל יאוש עוד נגמור עם הכיבוש. אני הרגשתי מיואשת. קצת קללות. מין משחק כזה שכל קבוצה קצת מנסה לבדוק את הגבולות של הצבא. זה כאילו מצחיק כי זה מרגיש כמו משחק אבל זה די מזעזע. כי זה מלחמה על שטח. כל כך מטומטם ועצוב. אז מתנחל מתקדם קצת ונצמד לחיילים שמפרידים. החיילים עומדים ומפרידים בגופם הם לא יכולים לפנות את המתנחל. אם הוא ממש עובר אותם אז כן הם מושכים אותו, נוגעים בו. הם מביעים כעס במילים. זה היה ככה די הרבה זמן. רוב הזמן סתם עמדנו שם ומידי פעם זרקו עלינו את אותם רימוני הלם כדי לפזר. לא פגעו באף אחד בצורה ישירה למזלנו. מתישהו זה פשוט התפזר. וזהו קיבלנו טרמפ מהגבעה הזאת לאוטובוס. שביל חול ואבנים כזה. למטה ראינו את הבחור שנפצע, זה שההפגנה הזאת לכבודו, הוא גר באחד מבתי האבן. הוא היה חייכן ונחמד אבל לא הבנתי את הערבית. עמדנו וחיכינו לאוטובוס והייתה שם שיחה שהרגישה ידידותית ועייפה כזאת שלא הבנתי כי שוב ערבית. וזהו נסענו משם.

עדות 2: אולי מספיק להיום

בא לי לסכם

1. אחלה הסחת דעת
2. החיים שלי מעניינים
3. די לכיבוש
4. אני אולי אולי אולי טועה באסטרטגיה אבל אני לא טועה בעקרונות.
5. בא לי שלא תכעסו עליי אבל אין לי ברירה, מקווה שהייתי מכבדת ואם אתם מרגישים שלא כיבדתי זאת לא הייתה הכוונה.
6. אני לא חושבת שאני טועה גם באסטרטגיה.
7. אני חושבת שאם כולנו היינו שמאלנים ככה אולי כן היינו מתים פשוט כבר אבל אני חושבת שיש די והותר ימין זה ממש מוגזם לגמרי. לגמרי לגמרי, זה כבר נקמה זה לא הגנה.

עריכה

אני מרגישה כל כך טוב עכשיו אני אוהבת הכל
ראיתי תמונות של חברים מהתואר והיו לי מחשבות חיוביות עם תקווה ולא קנאה וייאוש , כמעט בכלל לא.
למה לכתוב טקסט על הכיבוש עושה לי כל כך טוב בלב מה הבעיה שלי

עריכה
אנחנו יושבים במרחק נעים אחד מהשניה על הספה מכורבלים בצדדים שלה, אני עם הרגליים על הספה מקופלות וספל עם קפה חם ונעים, שמיכת טלויזיה רכה. אבל אין טלויזיה אני מקשיבה לך ואתה מדבר על משהו, גם לך נוח עם הרגליים על הספה מקופלות באופן אחר אבל אתה לא רצית לשתות כלום. 
אתה מספר לי משהו עליך, סיפור משעשע מהעבר שלך. 
האויר קריר רק קצת, מרענן, יש ריח של צמחים חיים. אנחנו נוכחים, כבר חשפנו פגיעות במפגשים קודמים וזה חיבר אותנו. אנחנו מרגישים בטוחים. 
כל כך נעים.