Happy 32 (אזהרת טריגר)

היום יש יום הולדת להוא, שכפה את עצמו עליי, לפני חצי שנה. פאק, חצי שנה עברה. כוס אמכ.
לפני כמה חודשים מצאתי את הלפטופ הישן שלי, ובתוכו כמה סרטונים שלי, ותמונות, נוסטלגיה, בקיצור. באחד מהם אני מנגנת ושרה בקונצרט פסנתר של התלמידים של המורה שלי בקונסרבטוריון. ונאור (שם בדוי) ישב בקהל, בשורות האחרונות. הוא בא במיוחד בשבילי, מהמקום שהוא היה מדריך בו, ואני הייתי מגיעה אליו בתור נערה, מוזיקאית, ללמוד, להעביר את הזמן. הוא בא במיוחד לקונסרבטוריון כדי לראות אותי מופיעה, לראות מה הוא מטפח. אז הסרטון שמצאתי במחשב הוא שלי מהמצלמה הדיגיטלית, פעם זה היה ה-דבר. ונאור צילם אותי מופיעה. הוא מריע "ווהוו" בסוף, ואני חוזרת מהבמה אליו, ומנופפת לשלום מחייכת, כשהוא אומר לי "בראבו!" ושומעים את זה בהקלטה. ורואים כמה אני שמחה. כמה אני מתרגשת. לבבות בעיניים, כמעט. וסומק בלחיים, כאילו אני עגבנייה.זה גיל.. מה, 16? כן. בערך. אני זוכרת שאז היה מישהו אחר מהחברים של חברים שהיה אז בן 20, ומצאתי חן בעיניו, והוא התחיל איתי והייתי בעננים, כי גם אני נדלקתי עליו באיזו מסיבה שרקדנו בה כולם, ופחדתי ממה שהורים שלי יגידו, כי חשבתי "וואו, 4 שנים! אני בת 16, והוא כבר בן 20!" וחשבתי שאמא או אבא שלי יהרגו אותי. בכל אופן, אז כן. הייתי בת 16. זה אומר שנאור היה בן 21.
כל הסרטון צפיתי בהתרגשות, גם מזה שאני רואה זיכרון מרגש, גם זיכרון שנשכח כי זה בלפטופ הישן, וגם כי לקח לי זמן להבין שנאור היה שם, וגם חלחלה אלי לאט ההבנה שאמא שלי גם באולם, יושבה לה, איפשהו. כשחזר אליי אותו יום, אותו ערב, יותר נכון, במחשבות, בהרגשה, בלב, התרגשתי ופחדתי. כי קלטתי כמה מאוהבת וכמה נשאתי עיניים באותה תקופה, וחשבתי על מה עברתי איתו ולבד מאז, ועד לאותו רגע. של כמה, חודש, חודשיים, שלושה חודשים אחרי אותו ערב שבועות?
צרחתי. קיללתי. חשבתי שאני צוחקת. שאני מתבדחת, שאני אפילו לא נפגעתי מזה. שזה עבר לידי, שזה היה בצחוק, ביני לבין עצמי. שהתלוצצתי, ופתאום זה התחיל להיות חזק יותר וחזק יותר, אני מתנדנדת, אני צורחת, אני מרעידה את האוויר מסביבי, אני בוכה, אני צורחת, אני לא צוחקת, אני לא סתם מטרילה "כוס אמא שלך, נאור, כוס אמא שלך!", "למה עשית את זה, למה? למה?! למה עשית את זה?!", "אני סמכתי עלייך, אני רציתי להיות חברה טובה, אני סמכתי עלייך, אני אהבתי אותך, אני סמכתי עלייך, אני סמכתי עלייך, אני סמכתי עלייך!"
אני מעלה את זה על הכתב עכשיו, ואני מרגישה את הלב שלי מגביר דופק, והעיניים שלי עם קצת דמעות. שוב, חשבתי שזה לא נגע בי כל כך חזק, אם בכלל. יום אחרי שזה קרה, באותו לילה שבו נאור התנהג כמו שהוא התנהג, התקשרתי לחבר טוב, נקרא לו אדם, וסיפרתי לו. הוא מכיר את נאור. סיפרתי לו הכל. בלי אגו. מה היה, מה רציתי, מה לא רציתי, מה קרה למרות שלא רציתי. ובכיתי, בכיתי כל כך. נבהלתי. זאת הפעם הראשונה שהרגשתי דבר כזה. אפילו שהיה מישהו שהכרתי דרך אפליקציה וניסה לנשק אותי בכוח, וחזרתי מזה הביתה כמו זומבי ואפילו התקשרתי ל1202. כשהנציגה שלהם חזרה אליי, אמרתי לה שאני מודה לה, אבל אני צריכה להגיש עבודה ללימודים, ואני מעדיפה שלא לפתוח את זה, כי אני חייבת להתמקד בעבודה שלי להגיש, ואם אני אתן מקום למה שקרה ואדבר על זה, אני אתקע וזה יפגע בי. אז אפילו אז לא הרגשתי כמו שהרגשתי אחרי נאור. אדם אמר ש"לפחות לא יצאת זונה", זה הדיבור שלו, זה לא היה בקטע מזלזל. הוא אמר שהוא מבין אותי, וגם אמר לי שהוא "מבין אותו". הוא לא התכוון לזה שנאור היה בסדר, אלא הסביר לי דברים ממוח (מעוות) של גבר. ואדם הבין. אדם הבין אותי. הוא מכיר אותי לא מהיום. אנחנו באותה שכבת גיל. ועם כמה שאדם היה שייך לחבורה הלא כל כך "חנונית" שהכי אופיינית לי להיות בה (הייתי בכאלה שהן הכי לא, אבל החברות שלי הן הילדות הכי טובות בעולם), אדם יודע שגם אני ילדה טובה ואף פעם לא הייתה לאף אחד חצי סיבה להעלות על הדעת שאני קלה, זולה, אחת למשחקים, לשעשוע, וידעו כמה אני פיקחית. אז לא ניסו בכלל. ורק על סמך זה הוא ועוד *בנים* היו החברים הכי טובים שלי. הייתי בת בין בנים, סיפורים על בנות, אלכוהול, סמים, סיגריות, פשע, סקס. רק ניימ איט. בכל אופן, אדם ניסה להרגיע אותי, ובכיתי ובכיתי. אחר כך כתבתי בקבוצה של החברים מהאישפוז, ושאלתי "אפשר עזרה?" חבר התקשר אליי ועניתי לו שאני שמחה שזה הוא וזה שהוא גבר כי אולי הוא יוכל להבין ולהסביר לי. אמרתי לו "אני חושבת שקרה לי משהו לא בסדר". הוא שאל. סיפרתי. דיברנו. דיברנו על מה זה אומר "מניפולציה". כי אמרתי וכתבתי גם כאן, אני כתבתי על נאור, שחוץ מלהפעיל עליי כוח פיזי, הופעלו עליי כל המניפולציות הרגשיות שאפשר להעלות על הדעת. אני לא מתנערת מאחריות בסיטואציה (ואחריות, ראו איזה פלא, לכל הא.נשים שיעזו והעיזו לומר או לחשוב, "אחריות" אין פירושה "אשמה". אלא "אחריות", כלומר, לקיחת חלק בזה שסיטואציה מסויימת קרתה. אני צד. ארצה או לא ארצה, אצדיק או לא אצדיק, אדגיש את הפער בין המעמדות בינינו, יש שני צדדים. זה שאחד מעוות וחלש (שלו) וזה שאחד מעוות וחלש מכיוון אחר (שלי), זה סיפור אחר). אני לא מתנערת מאחריות. אני יודעת בדיוק באילו חלקים יכולתי לפעול אחרת. על הנייר. מתי יכולתי להגיד לו ללכת. מתי יכולתי לעשות סצינה. אני יודעת. אני יודעת איפה היו הצמתים שלי. ואני גם יודעת למה לא בחרתי בהם. גם בזמן אמת ידעתי למה לא בחרתי אותם. אני יודעת שאומרים שאין לא רוצה, יש לא יכול. אבל לא מדברים על מה אם לא רוצים ולא יכולים להתנגד? להדוף? כפייה מנטלית או רגשית היא כל כך מסוכנת. ובמיוחד לבעלי אופי של מי שהתעללו בהם כבר, שלקחו להם את הנפש כמו סמרטוט רטוב, וסחטו אותה ועיוותו אותה מכל הכיוונים, כל הסיבים יוצאים, רקמות הרוסות, חורים, שפשופים, בלאי.

אז לקסם הזה, לבן זונה הזה, יש היום יום הולדת. אני הייתי מאוהבת בו. מאוהבת. הוא שבר לי את הלב פעם אחרי פעם אחרי פעם. ואני לא מתביישת לומר מאוהבת, ולא מרגישה שזה מביש עבורי. תעודת עניות? אולי. אבל קיבינימט, מה אפשר לצפות מילדה שמגיל 15 כשהיא נכנסה לתחום המוזיקה בתשוקה ואש בעיניים, ליווה אותה בחור כריזמטי, חכם, שטבע חותם על הלב שלה, על האופי המוזיקלי שלה, על הגדילה שלה. אין מישהו שלא הייתה מתאהבת בו. זה אולי מעוות מצד אחד. ומצד שני? גבר בין הגילאים 20-32 שראה כבר אז, בילדה בת ה15 אובייקט מיני (איך אני יודעת? הוא סיפר לי בדיעבד איך הוא לא יכל להוריד ממני את העיניים במסיבת הבריכה שהם ערכו לנו בקיץ. והוא מדריך, כן?)
כל זה עכשיו צועק לי כל כך "משהו לא בסדר!!!" אבל עד לא מזמן, כל מה שחשבתי זה "אני כל כך מפתה ומיוחדת, ברור שהוא לא יכול לעמוד בפניי! להיפך, אני כל כך מיוחדת שבלי לעשות כלום, הוא זה שבסוף רצה להתקרב אליי. הוא חיפש אותי. אני היססתי לחצות איזשהן חומות, דיסטנס, ואיזה יופי שלא הייתי צריכה, כי כנראה שאני שובת לב". ויודעים מה? זה עדיין נכון. זה לא משנה את זה שהוא בן זונה.

כל שנה סביב יום ההולדת שלו הוא חוזר הביתה, לישראל. ברגיל הוא גר באנגליה. הוא חוזר הביתה לישראל כדי להיות עם המשפחה שלו ביום ההולדת. ויש לו אבא מבוגר. אני כבר שנים חושבת מתי אבא שלו יהיה קרוב לסוף. כי אני יודעת שנאור יתפרק. ותמיד חשבתי איך גם אם לא נהיה בקשר שנים והוא שוב יעיף אותי לקיביני-מיני, אם אתבשר חלילה על לכתו של אביו, אני אמצא את נאור בכל דרך כדי להיות בשבילו. יודעים מה הזוי? אני עדיין חושבת ככה. אני לא רוצה לראות אותו, אלא אם להיכנס בו, לבעוט לו בביצים, לתת לו סטירה, לצעוק עליו ולהטיח בו הכל בפנים. להשאיר אותו המום ונבוך, לא משנה כמה הוא יכחיש, יתכחש, יהפוך את זה עליי (שוב, מניפולציות כדי להרגיש יותר טוב עם עצמו, הרי זה מה שהוא עושה כבר בכל כך מקצועיות שנים). להשאיר אותו עם ביצים כחולות רק לא מחרמנות, וללכת. להשאיר אותו שם. להתבשל עם עצמו. עם זה שלא ירצה להראות את האף שלו ברדיוס של יבשה ממני.

זהו. כתבתי "אז לך תזדיין", ואז מחקתי. כי להזדיין זה בדיוק מה שהוא רצה. מה שהוא רצה לא קרה לו איתי באותו ערב. אז אני לא רוצה לאחל לו מה שהוא רצה. האמת, אני גם לא רוצה לאחל לו שום דבר אחר. רק רציתי להגיד, להוציא את זה, שיש תאריך אחד, וגם ככה אני פריקית של תאריכים, אלוהים יודע למה, תמיד הייתי ככה, וכנראה שכשזה קשור לאנשים משמעותיים בחיים שלי, זה נחקק יותר – תאריך שזכרתי עד היום בתור משהו נכסף. להיות איתו, לעשות לו טוב, לחשוב שאני, יש לי ערך בחיים שלו, מספיק חשובה. זיבי.

יש לי דמעות בעיניים. אני עייפה. לא מגיע לך, נאור. ככל שעוברות השנים, אני מבינה כמה אתה אבוד. כמה שיחקת, והייתי עוד בובה.

אמן שבחיים לא תקבל יותר בובות, לשחק בהן. לא ביום הולדת, ולא באף יום.

תחושה של גועל, ככה אני מסיימת פה.
תודה שקראתם.
לב.