סוף?

בשנה שעברה באותו היום, האחרון של השנה, הייתי בבית. שכבתי בחדר של אמא, על המיטה של אמא, בוכה לתקרה. "אני לבד", חשבתי. חברים שלי, ההכי קרובים שלי, מהאשפוז, כולם או נשארו באשפוז, או חזרו לאשפוז. חודש ויומיים אחרי שהשתחררתי מהסבב הזה שלי במחלקה ההיא. אז בצהריים התקשרתי ל"חברים" הקודמים שהיו לי, המשותפים עם האקס שלי, שיומיים או שלושה לפני שהתאשפזתי לראשונה כתבתי להם הודעות מאוד קשות, ביקשתי עזרה, ממש התחננתי שישמרו עליי, והם לקחו להם יום וחצי עד שהשיבו – כששניהם במרחק הליכה מהבית שלי. הם קראו לי "היסטרית", רק במילים אחרות. אמרו ש'מה אני רוצה, הרי הם חזרו אליי בסוף'. וזה שבר אותי. אני לא יכולתי יותר. הם נמחקו לי באותו רגע. אבל, וזה אבל גדול, הרגשתי פשוט בודדה באותו יום שישי בצהריים. חשבתי "מה יהיה בסילבסטר הזה? עוד פעם לבד? והם, הם יהיו עם ניסן?" (שוב שם בדוי, כמובן. האקס שלי)
אז התקשרתי לאחד מהם, בוכה, בלי להגיד הרבה, רק שוב משוועת לעזרה. הוא אמר "אל תדאגי, לולי, אני ואלעד (שוב, בדוי) נבוא אלייך, והכל יהיה בסדר". החלטתי שאני לא מחכה להם, כי הם לא אמרו לי זמן, ואני הרגשתי חרטה על זה שבכלל התקשרתי. יצאתי מהבית לסופר פארם, כי רציתי לקנות שישיית מים, ואולי עוד דבר. לא זוכרת בדיוק. יכולתי לקנות גם בקיוסק, אבל אני חושבת שלא התקרבתי לקיוסק באותה תקופה, כי מאז שהכרתי את איתן התפתחה בי ההבנה שהמקום הזה לא בריא לי, האנשים שם לא בריאים לי אלא רק יכולים לנצל אותי, ולכן העדפתי להתרחק משם. במעלה הרחוב, ממש לפני הצומת, ראיתי את גיל ואלעד. הם היו בדרך אליי, כנראה. אני המשכתי בכיוון שלי, אפילו לא עצרתי להגיד להם שלום נורמלי. רק המשכתי לצעוד, ואמרתי להם "בואו". הם הלכו אחריי בלי לשאול הרבה, ואני התנהגתי כאילו אני לא חייבת להסביר משהו. הם באו איתי, וחזרו איתי. בחזור, ישבנו בגינה הפינתית של הצומת, ודיברנו. הבהרה: הם לא ידעו דבר וחצי דבר על האשפוז שלי. כלום. לא שהלכתי למיון, אפילו, לא כלום. לא כשכבר הייתי מאושפזת. לא סיפרתי להם אחר כך. פשוט שום דבר. אז ישבנו ביחד בגינה ההיא, ולאט לאט דיברנו, וניסיתי לראות מה יש להם להגיד. גיל חזר שוב ושוב על זה שהם מבחינתם היו חברים טובים והם לא מבינים מה אני רוצה מהם. שוב, הם לא העריכו נכון את גודל המצוקה שלי, כנראה. ניסיתי להקשיב להכל, ואמרתי לעצמי 'אם הם הרי לא יודעים על דבר האשפוז שלך, ומכירים בזה שהם פספסו אותך ברגע של מצוקה מאוד מאוד קריטית – דיינו'. אבל זה לא הגיע. נהפוך הוא. קיבלתי רק תגובות מתרחקות. וגם קצת מפנות אצבע מאשימה כלפיי. ואלוהים עדי, אני, מרוב שאני מנסה לברוח מעימותים, אני אשלים בראש איזה סנריו שיעזור לי כדי לסגור את הקונפליקט הזה בראש, ולא להיסחב איתו. אני אחשוב בשביל הצד השני, אני אשלים הכל, אני אהיה הקטגורית והסנגורית, חבר המושבעים, הקצרנית והשופטת. הפעם – לא הייתי מוכנה. למדתי להודות באשפוז שלי שהיו יורקים עליי, והייתי אומרת ש'זה גשם', ולא הייתי מוכנה יותר. לא הייתי מוכנה יותר. לא רציתי להתנצל. הבנתי שאנשים באים ואנשים הולכים. הבנתי שיש מה שצריך להחליף, לנקות, לשנות, לזרוק, להתחדש. זה לא זלזול. זה גלגול בטבע. אני לא זוכרת בדיוק מה, אבל כשהבנתי שמהם לא תצע ישועה, וגם הבנתי שאני לא צריכה את החברות שלהם ואיתם, עזבו לא צריכה – לא רוצה, ועוד יותר, לא הרגשתי חוסר, פשוט שחררתי בלב. ואמרתי לעצמי שאני מודה להם מאוד על כל מה שהם עשו בשבילי, והם עשו ה ר ב ה, והיו לצדי ברגעים נמוכים מאוד. אני לעולם לא אשכח להם את זה. אבל הגיע רגע שבו אני לא מסוגלת יותר. זה כנראה לא מתאים יותר. הם ליוו אותי הביתה ועזרו לי להרים את שישיית או שמיניית המים, לא זוכרת כבר. זו הייתה הפעם הראשונה אי פעם שלא הצעתי להם להיכנס. הרגשתי קצת מבוכה בדלת, חששתי שהולכים להאשים אותי בכך, פחדתי ממצב מביך, אבל לדעתי הם או לא ביקשו להיכנס, או שהם שאלו ועניתי שלא. גם שיעזרו לי במדרגות, לא ביקשתי. אני חושבת שבאותה חוויה הבנתי שמותר לי לקבל. גם בלי לבקש. וגם בלי להרגיש חייבת. ויותר מזה – לא להחשיב את עצמי נצלנית. זו הייתה הרגשה טובה. משחררת. הרגשה של כוח, גם, במידת מה. שחרור. כוח כזה שמוכיח לך שאפשר לנשום אחרי מצב שפעם היית מחשיבה אותו לבלתי אפשרי עבורך, בלי אכילה עצמית שתכרסם בך, ותגרום לך להסתובב בעולם באשמה על זה שאת קיימת.